Ce passage poursuit le soupçon des tribus : Yossef chercherait la couronne. Le Midrach Berechit Rabba applique « les rois se sont assemblés » (Tehilim 48,5) à Yehouda et Yossef, remplis de colère l'un contre l'autre. Pour le Chla, Yehouda soupçonne Yossef de chercher la royauté, alors que Yossef veut établir celle de Yehouda ; l'esprit saint étincelle en eux. Yehouda s'approche pour Benjamin, dont la part porte le Temple ; Yossef les traite d'espions, et ils répondent qu'ils le seront au temps de Yehochoua. Il pleure sur le cou de Benjamin en voyant la destruction du Sanctuaire, puis se console par les tuniques de lumière.
Aussi : la mitsva d'un cœur entier, descendre dans sa profondeur, Reouven, Aharon et Boaz ; Yaakov, la kelipa et les exils jusqu'au Messie ; « comme j'ai été privé » et les deux destructions.
נחזור לענין, השבטים שהיו מתחלה חושדין את יוסף שהוא מבקש כתר מלוכה, ודבר זה רמוז בבראשית רבה פרשת ויגש (צג, ב) זה לשונו, כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו (תהלים מח, ה-ז). כי הנה המלכים, זה יהודה ויוסף.
עברו יחדיו, זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה. המה ראו כן תמהו, ויתמהו האנשים איש על רעהו (בראשית מג, לג).
נבהלו נחפזו, ולא יכלו אחיו לענות וגו' (שם מה, ג). רעדה אחזתם שם, אלו השבטים.
אמרו, מלכים מדיינים אלו עם אלו מה איכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך, עד כאן לשונו:
Revenons au sujet : les tribus qui au commencement soupçonnaient Joseph de chercher la couronne de royauté, et cette chose est alludée dans Bereshit Rabbah, paracha Vayigash (93,2), voici son langage : car voici les rois se sont assemblés, ils ont passé ensemble (Psaumes 48,5-7). Car voici les rois : c'est Yehouda et Joseph.
Ils ont passé ensemble : celui-ci s'est rempli de colère contre celui-là, et celui-là s'est rempli de colère contre celui-ci. Ils ont vu, ainsi ils se sont étonnés : et les hommes s'étonnèrent l'un sur l'autre (Genèse 43,33).
Ils furent saisis d'effroi, ils se hâtèrent : et ses frères ne purent répondre etc. (là 45,3).
Un tremblement les saisit la : ce sont les tribus. Ils dirent : des rois plaident ceux-ci avec ceux-là, que nous importe ?
Il sied à un roi de plaider avec un roi. Jusqu-ici son langage :
מבואר במאמר הזה שהויכוח שהיה בין יהודה ויוסף היתה מחמת המלוכה, שחשד את יוסף שהוא מבקש המלוכה על כן נתמלא עליו עברה. ויוסף נתמלא עליו עברה מחמת כי לא כן היה עמדו, רק כוונתו להעמיד מלכות יהודה.
ואע"ג דעדיין לא הכירו את יוסף, מכל מקום נצנצה בהם רוח הקודש. ואני אומר שאפילו בגשמיות שלהם אפשר היו מסופקין בו אם הוא יוסף או לא והיו יריאים להוציא מפיהם, על כן דברו לישנא דמשתמע לתרי אפי:
Il est clair dans cet enseignement que la dispute qui fut entre Yehouda et Joseph était à cause de la royauté : il soupçonna Joseph de chercher la royauté, c'est pourquoi il se remplit de colère contre lui. Et Joseph se remplit de colère contre lui parce que ce n'était pas ainsi de son côté, seulement son intention était d'établir la royauté de Yehouda.
Et bien que ils n'eussent pas encore reconnu Joseph, néanmoins l'esprit saint étincela en eux. Et moi je dis que même dans leur corporalité il est possible qu'ils fussent en doute à son sujet, s'il est Joseph ou non, et ils craignaient de le faire sortir de leur bouche, c'est pourquoi ils parlèrent une langue qui s'entend de deux faces :
והנה בענין ויגש אליו יהודה כו', היה מחמת בנימן. כי מעלת מלכות ישראל הוא ארץ ישראל שעיקרו בית המקדש, ובנימין זכה להיות בחלקו בית המקדש אף שניטל ממנו המלכות, אך זכה מתחילה להמלכות שישתחו לו כל ברך, מחמת כי היר"ך שלו לא השתחוה לעשו שבו אל אחר כמו שכתבתי לעיל, ונשאר בו עולמית בית עולמים יר"ך המזבח.
וראש ההנהגה בבית המקדש הוא הכהן הגדול והוא משבט לוי, על כן יוסף לא שלח יד בלוי לאסור אותו רק בשמעון, אע"פ ששמעון ולוי היו אחים בעצה אחת עליו:
Et voici, au sujet de et Yehouda s'approcha de lui etc., c'était à cause de Benjamin. Car l'excellence de la royauté d'Israël est le pays d'Israël dont l'essentiel est le Temple, et Benjamin mérita que le Temple fut dans sa part bien que la royauté lui fut ôtée, toutefois il mérita au commencement la royauté que tout genou se prosternerait devant lui, parce que sa יר"ך (hanche) ne se prosterna pas devant Esau en qui est un el aher comme j'ai écrit plus haut, et il resta en lui éternellement la maison des éternités, יר"ך de l'autel.
Et la tête de la conduite dans le Temple est le kohen gadol et il est de la tribu de Levi, c'est pourquoi Joseph n'envoya pas la main contre Levi pour l'emprisonner, seulement contre Shimon, bien que Shimon et Levi fussent frères d'un seul conseil contre lui :
ועל ענין ויכוחם מחמת מלכות בית דוד בענין ניצוץ רוח הקודש שבהם, וקדושת המלכות הוא מצד ארץ הקדושה שבה ירושלים ומקדש ה' היה יוסף מקנטר עליהם מרגלים אתם, ורמז על ענין מרגלים שיהיו נשיאי השבטים שהוציא דבה על הארץ. אבל יוסף חיבב את הארץ הוא ובנותיו דהיינו בנות צלפחד, וממנו יצא יהושע המנחיל את הארץ.
ואף שממנשה יצא מרגל, בטל הוא אצלו:
Et sur le sujet de leur dispute à cause de la royauté de la maison de David, concernant l'étincelle d'esprit saint qui était en eux, et la sainteté de la royauté est du côté du pays saint dans lequel sont Jérusalem et le Sanctuaire de ה', Joseph les harcelait : vous êtes des espions, et il faisait allusion au sujet des espions qui seraient les princes des tribus qui firent sortir une mauvaise renommée sur le pays. Mais Joseph chérissait le pays, lui et ses filles, c'est-à-dire les filles de Tselofhad, et de lui sortit Yehoshua qui fit hériter le pays.
Et même que de Menashé sortit un espion, il est nul auprès de lui :
ואמר (בראשית מב, ט) לראות ערות הארץ באתם, כי כן כתיב בענין מרגלים (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה וגו'. והשיב לו יהודה דהוא ראש המדברים, ואחר כך החשוב שבשבטים היה לוי שנתקדש, והיתה התשובה (בראשית מב, יא) לא היו עבדיך מרגלים, כי כלב בן יפנה משבט יודא עמד בצדקו, ומשבט לוי לא היה מרגל, ואמר לא היו, אבל יהיו מרגלים, דהיינו כששלח יהושע שני מרגלים צדיקים שלח לוי ויהודה, דהיינו פנחס משבט לוי, וכלב משבט יהודה.
על כן השיבו על אותו זמן של מרגלים שאתה מרמז, שאתה צופה ברוח הקודש באותו פעם לא היו עבדיך מרגלים, אבל יהיו בעת כיבוש הארץ:
Et il dit (Genèse 42,9) : c'est pour voir la nudité du pays que vous êtes venus, car ainsi il est écrit au sujet des espions (Nombres 14,4) : donnons une tête et retournons en Égypte etc. Et Yehouda lui répondit, lui qui est la tête des parleurs, et ensuite le plus important des tribus était Levi qui fut sanctifié, et la réponse fut (Genèse 42,11) : tes serviteurs n'ont pas été des espions, car Caleb fils de Yefouné de la tribu de Yehouda se tint dans sa justice, et de la tribu de Levi il n'y eut pas d'espion, et il dit : ils n'ont pas été, mais ils seront des espions, c'est-à-dire lorsque Yehoshua envoya deux espions tsadikim il envoya Levi et Yehouda, c'est-à-dire Pinhas de la tribu de Levi, et Caleb de la tribu de Yehouda.
C'est pourquoi ils répondirent sur ce temps-là des espions auquel tu fais allusion, que tu vois par l'esprit saint : en cette fois tes serviteurs n'ont pas été des espions, mais ils le seront au temps de la conquête du pays :
אז אמר הביאו לי בנימין, שבחלקו המקדש. על כן מאחר שתכלית עניינים היתה המלוכה על ארץ הקדושה ששם המקדש, בהתודע יוסף וצפה ברוח הקודש בחורבן המקדש בכה על צוארי בנימין, ואח"כ התנחם בחליפות שמלות המורות על העתיד שיוחזר האור הגנוז ויתחלפו השמלות בכתנות אור כמו שכתבתי למעלה:
Alors il dit : amenez-moi Benjamin, dans la part de qui est le Sanctuaire. C'est pourquoi, puisque la finalité de leurs affaires était la royauté sur le pays saint où est le Sanctuaire, lorsque Joseph se fit connaître et vit par l'esprit saint la destruction du Sanctuaire, il pleura sur le cou de Benjamin, et ensuite il se consola par les changements de vêtements qui indiquent l'avenir, que la lumière cachée sera restituée et que les vêtements seront changés en tuniques de lumière comme j'ai écrit plus haut :
ועל ענין שלא הבינו השבטים כוונת יוסף, מבואר מאמר במדרש (רות רבה ה, ו) וישמע ראובן (בראשית לז, כא), א"ר יצחק בר מוריין בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתיפו היה מוליכו אצל אביו. אלו היה אהרן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד, יד) הנה הוא יוצא לקראתך, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו.
אלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב, יד) ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר, עגלות מפוטמות היה מאכיל, עד כאן:
Et sur le sujet que les tribus ne comprirent pas l'intention de Joseph, un enseignement est clair dans le Midrach (Ruth Rabbah 5,6) : et Reuben entendit (Genèse 37,21). Rabbi Yitshak bar Moryan a dit : le verset vient t'enseigner que si un homme fait une mitsva, qu'il la fasse d'un cœur entier, car si Reuben avait su que le Saint, béni soit-Il, écrit sur lui : et Reuben entendit et il le sauva de leur main, il l'aurait amené sur son épaule auprès de son père.
Si Aharon avait su que le Saint, béni soit-Il, écrit sur lui (Exode 4,14) : le voici sortant à ta rencontre, il serait sorti à sa rencontre avec des tambours et des danses. Si Boaz avait su que le Saint, béni soit-Il, écrit sur lui (Ruth 2,14) : et il lui tendit du grain grillé, et elle mangea et fut rassasiée et il en resta, il l'aurait nourrie de veaux engraissés.
Jusqu-ici :
הנה קשה רישא לסיפא, דברישא אמר שיעשה המצוה בלב שלם, שהכוונה בזה שיעשה בלב שלם לשם מצוה, לא לכונה אחרת רק יעשנה לשמה ולא על שום על מנת להתגדל בה ולא כיוצא בו. ובסיפא אמר אלו היה יודע כו', נמצא שהיו עושין המצוה על מנת להתכבד בה.
גם צריך ביאור מה מעליותא להביאו על הכתף, הלא החי נושא את עצמו יביאנו בידו, ודי בזה. וכן בענין בתפים ובמחולות, וכי משה ואהרן בעלי חינגא היו:
Voici, le commencement est difficile contre la fin : car au commencement il a dit qu'il fasse la mitsva d'un cœur entier, et l'intention en cela est qu'il la fasse d'un cœur entier au nom de la mitsva, non pour une autre intention, seulement qu'il la fasse pour elle-même et non pour quelque dessein de s'agrandir par elle ni chose semblable. Et à la fin il a dit : s'il avait su etc., il en résulte qu'ils auraient fait la mitsva afin de s'honorer par elle.
Aussi faut-il expliquer quel avantage il y a à l'amener sur l'épaule : le vivant ne se porte-t-il pas lui-même ? Qu'il l'amène par sa main, et cela suffit.
Et de même au sujet des tambours et des danses : Moché et Aharon étaient-ils des gens de réjouissance ?
ענין עשיית המצוה בלב שלם הוא שירד לעומק המצות וישכיל ויבן בה עד היכן הוא מגעת, ואז כשיתבונן בלבו גודל עניינה יעשנה יותר בזריזות ובהידור תכלית ההידור. ושלשה אלו דהיינו ראובן ואהרן ובועז לא ירדו לעומק המצוה, ואדרבא סברו מה שעושין הוא לפנים משורת הדין, ואלו היו יודעין שהתורה יכתוב כן משום שהתורה חושב זה למצוה, היו עושין ביותר זריזות והידור מה שיורה על גודל המצוה:
Le sujet de faire la mitsva d'un cœur entier est qu'il descende dans la profondeur des mitsvot et qu'il comprenne et saisisse en elle jusqu'où elle atteint, et alors lorsqu'il contemplera dans son cœur la grandeur de son affaire, il la fera davantage avec empressement et avec embellissement, l'extrémité de l'embellissement. Et ces trois, c'est-à-dire Reuben et Aharon et Boaz, ne descendirent pas dans la profondeur de la mitsva, et au contraire ils pensèrent que ce qu'ils font est au-delà de la ligne de la loi, et s'ils avaient su que la Torah écrirait ainsi parce que la Torah compte cela pour une mitsva, ils auraient fait avec plus d'empressement et d'embellissement ce qui indiquerait la grandeur de la mitsva :
וזה הוא ראובן, היה חושב שלפי עומק הדין יוסף הוא בן מות כי מורד במלכות בית דוד, רק חשב ושפטו העדה והצילו העדה (במדבר לה, כד-כה) בכל מאי דאפשר להציל אפילו בזכות קטן ניתן להציל לפנים משורת הדין. אבל לפי האמת לא היה על יוסף שום חיוב, כי לא חפץ במלוכה ולא מרד במלכות בית דוד, ואדרבא עניינו היה להחזיק מלכות בית דוד כמו שביארתי.
רק הענין היה כמו שכתבתי לעיל כי ג' כתרים הן, כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. וכהונה ומלכות הוא בשביל כתר תורה.
ויוסף הוא כתר תורה, על כן הוצרך לגלגל הזיכוך של ישראל להיותן לעם ראוים למלוכה היה צריך להיות ע"י יוסף שהוא כתר תורה, והוא שטנו של עשו וכחו למעלה שהוא סמאל הוא השטן הוא היצה"ר אשר כתר תורה מגרשו, כמו שאמרו רז"ל (סוכה נב, ב) אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש. על כן כשהיו ישראל במדבר היו נושאין שני ארונות, ארון שבו הלוחות והתורה וארונו של יוסף היו נושאין ביחד, לומר קיים זה מה שכתוב בזה (סוטה יג, א-ב).
והארון היו נושאין אותו בכתף, כמו שכתוב (במדבר ז, ט) בכתף ישאו. ועל זה אמר אלו היה יודע ראובן זה, אז ג"כ בכתף היה נושאו:
Et ceci est Reuben : il pensait que selon la profondeur du din Joseph est un fils de mort, car il est rebelle à la royauté de la maison de David ; seulement il pensa : et la communauté jugera et la communauté sauvera (Nombres 35,24-25), en tout ce qu'il est possible de sauver, même par un petit mérite il est donné de sauver au-delà de la ligne de la loi. Mais selon la vérité il n'y avait sur Joseph aucune obligation, car il ne désirait pas la royauté et ne se rebella pas contre la royauté de la maison de David, et au contraire son affaire était de soutenir la royauté de la maison de David comme je l'ai expliqué.
Seulement l'affaire était comme j'ai écrit plus haut : car il y a trois couronnes, couronne de Torah, et couronne de sacerdoce, et couronne de royauté. Et sacerdoce et royauté sont pour la couronne de Torah.
Et Joseph est la couronne de Torah, c'est pourquoi il fallut faire tourner le raffinement d'Israël pour qu'ils soient un peuple digne de la royauté : cela devait être par Joseph qui est la couronne de Torah, et il est l'adversaire d'Esau, et sa force en haut, qui est Samael, il est le satan, il est le yetser hara (mauvais penchant), que la couronne de Torah chasse, comme ont dit nos Sages (Soucca 52b) : si un infâme te rencontre, tire-le à la maison d'étude. C'est pourquoi lorsque Israël étaient dans le désert ils portaient deux arches : l'arche dans laquelle étaient les tables et la Torah, et l'arche de Joseph, ils les portaient ensemble, pour dire : celui-ci a accompli ce qui est écrit dans celui-ci (Sota 13a-b).
Et l'arche, ils la portaient à l'épaule, comme il est écrit (Nombres 7,9) : à l'épaule ils porteront. Et sur cela il a dit : si Reuben avait su cela, alors aussi à l'épaule il l'aurait porté :
וכן אהרן, היה סובר ענין התגדלות משה להיות גואל ישראל הוא ענין מיותר, רק חסד הוא מהש"י שמגדל את יראיו וחלק מכבודו להם אבל אין תועלת מזה כי גואלנו ה' צבאות. וכן היה סובר משה רבינו ע"ה בעצמו מתחילה כששלחו הש"י לילך בשליחות הגאולה אמר (שמות ג, יא) מי אנכי כי אלך.
ואמרו בב"ר (טו, יח) מי אני הוא שכתב דן אנכי כו', כלומר רומז לאנכי ה' א-להיך (תהלים פא, יא), ורצה לומר שאתה בעצמך תגאלם ומה אני לעשות על ידי. אבל כוונת הקב"ה היה להגדילו כמו שכתוב (שמות ז, א) ראה נתתיך א-להים לפרעה וגומר, שאחר כך תנתן התורה על ידו ויגדיל תורה ויאדיר כמו שכתוב (שם ג, יב) וזה לך האות בהוציאך תעבדון א-להים על ההר הזה שהוא מתן תורה.
ואהרן לא ידע באותו הפעם אותו הענין, וסבר שעשה לפנים משורת הדין, ואלו היה יודע שהתורה מכתיבה עליו כך, ממילא היה מבין ענין זה שמוכרח הגאולה להיות דוקא באמצעיתו, אז היה הולך נגדו בתפים ובמחולות, כמו שמצינו בעת הגאולה (שמות טו, כ) ותקח מרים הנביאה התוף בידה וגו', כן היה עושה אהרן מאחר שהוא הכרח להיות גואל:
Et de même Aharon : il pensait que le sujet de l'élévation de Moché pour être le rédempteur d'Israël est une affaire superflue, seulement c'est une grâce du Nom, béni soit-Il, qui élève ceux qui Le craignent et partage de Son honneur avec eux, mais il n'y a pas d'utilité de cela, car notre Rédempteur est ה' des armées. Et ainsi pensait Moché notre maître, paix sur lui, lui-même au commencement, lorsque le Nom, béni soit-Il, l'envoya aller dans la mission de la rédemption, il dit (Exode 3,11) : qui suis-je pour que j'aille.
Et ils ont dit dans Bereshit Rabbah (15,18) : qui suis-je, c'est Celui qui a écrit Je jugerai etc., c'est-à-dire il fait allusion à Je suis ה' ton Elokim (Psaumes 81,11), et il voulait dire : Toi-même Tu les rachèteras, et que suis-je pour faire par mon moyen. Mais l'intention du Saint, béni soit-Il, était de l'agrandir, comme il est écrit (Exode 7,1) : vois, Je t'ai placé Elokim pour Pharaon etc., qu'ensuite la Torah serait donnée par son moyen et il agrandirait la Torah et la glorifierait, comme il est écrit (là 3,12) : et ceci sera pour toi le signe, lorsque tu feras sortir, vous servirez Elokim sur cette montagne, qui est le don de la Torah.
Et Aharon ne savait pas en ce temps-là cette affaire, et il pensa qu'il avait fait au-delà de la ligne de la loi, et s'il avait su que la Torah écrit ainsi sur lui, de lui-même il aurait compris cette affaire qu'il est nécessaire que la rédemption soit précisément par son intermédiaire, alors il serait allé à sa rencontre avec des tambours et des danses, comme nous trouvons au temps de la rédemption (Exode 15,20) : et Myriam la prophétesse prit le tambour dans sa main etc., ainsi aurait fait Aharon puisque c'est une nécessité qu'il y ait un rédempteur :
ובענין הזה היה טעות בועז, כי ענין ויצבט לה קלי כו' היה רומז על משיח שיצא ממנה כדאיתא ברבות רות עיין שם. ובועז היה חושב כי ביאת משיח צדקינו לגאול אותנו הוא ענין מיותר, רק וידו"ד היה בראשנו וכמו שכתוב (זכריה יד, ט) והיה ה' למלך.
וכענין כעס שמואל הנביא מפי הקב"ה על ישראל שבקשו לשום עליהם מלך, כי ה' הוא מלכינו ולא ידע כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, והקב"ה מתאוה להשרות שכינה בתחתונים (ב"ר יט, יג), ואדרבא בזה המלכות הצדיק מוריד ההשפעה ממלכות שמים. ואלו ידע שהתורה מכתיב עליו כך, ממילא היה יודע שהענין זה הוא גדול היה מאכילה פטומות.
ועל כן נסמכו הפרשיות ענין יהודה ותמר למכירת יוסף, כי הכל היתה מאת ה' לתכלית אחד מכירת יוסף למצרים, ועל ידי כן יתגלגל מלכות יהודה:
Et dans cette affaire était l'erreur de Boaz, car le sujet de et il lui tendit du grain grillé etc. faisait allusion au Messie qui sortirait d'elle, comme il est dans Ruth Rabbah, vois là. Et Boaz pensait que la venue de notre Messie de justice pour nous racheter est une affaire superflue, seulement ה' serait à notre tête, et comme il est écrit (Zacharie 14,9) : et ה' sera roi.
Et comme le sujet de la colère de Shemouel le prophète de la bouche du Saint, béni soit-Il, contre Israël qui demandèrent de mettre sur eux un roi, car ה' est notre roi, et il ne savait pas que la royauté de terre est à la ressemblance de la royauté du firmament, et le Saint, béni soit-Il, désire faire reposer la Chekhina dans les inférieurs (Bereshit Rabbah 19,13), et au contraire par cette royauté le tsadik fait descendre l'influx de la royauté des cieux. Et s'il avait su que la Torah écrit ainsi sur lui, de lui-même il aurait su que cette affaire est grande, il l'aurait nourrie de bêtes engraissées.
Et c'est pourquoi les sections furent rapprochées, l'affaire de Yehouda et Tamar à la vente de Joseph, car le tout était de la part de ה' pour une seule finalité : la vente de Joseph en Égypte, et par là se déroulerait la royauté de Yehouda :
וזהו שרמז בב"ר (פה, ב) שהבאתיו למעלה, השבטים עסקו במכירת יוסף והקב"ה עסק להמציא משיח. אחר כך מזכיר ענין יוסף איך היה מפטפט ביצרו שזהו סיבה שימשול במצרים בערות הארץ, ורכב במרכבת המשנה כמו שאמרתי לעיל.
אח"כ מספר סבת התגדלות יוסף אשר עשה הש"י על ידי חלומות פרעה שפתר אותם שבע שבלים עולות בקנה אחד, וכבר ביארתי סודם למעלה, גם הארכתי בענין של א'. יעקב ויוסף הם אחד בכללות השבטים, ויעקב שופריה דאדם ויוסף זיו איקונין, נמצא הם ענין הבריאה שהבריאה היתה לתכלית האדם:
Et c'est ce qu'il a allude dans Bereshit Rabbah (85,2) que j'ai apporté plus haut : les tribus s'occupaient de la vente de Joseph et le Saint, béni soit-Il, s'occupait de faire surgir un Messie. Ensuite il mentionne l'affaire de Joseph, comment il bavardait avec son penchant, et c'est la cause qu'il dominerait en Égypte dans la nudité du pays, et il monta sur le second char comme j'ai dit plus haut.
Ensuite il raconte la cause de l'élévation de Joseph que le Nom, béni soit-Il, fit par les songes de Pharaon qu'il interpréta : sept épis montant sur une seule tige, et j'ai déjà expliqué leur secret plus haut, j'ai aussi allongé sur le sujet de l'alef. Yaakov et Joseph sont un dans l'ensemble des tribus, et Yaakov est la beauté d'Adam et Joseph est l'éclat du visage, il en résulte qu'ils sont le sujet de la création, car la création était pour la finalité de l'homme :
זהו ענין (בראשית לז, א) וישב יעקב, ביקש לישב בשלוה אמר הקב"ה כו' (בר"ר פד, א). כענין בריאת העולם שהוקדם החורבן לישיבתו, ולא תהיה הבריאה על תיקונה עד ביאת משיח, כי הקליפה תקדים להפרי.
וזה ענין המדרש בב"ר פרשת בראשית (ב, ד) ר' שמעון בן לקיש פתר קריא במלכיות (בראשית א, ב) והארץ היתה תהו, זהו מלכות בבל, שנאמר (ירמיה ד, כג) ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו, זו מלכות מדי שנאמר (אסתר ו, יד) ויבהילו להביא את המן. וחשך, זה מלכות יוון שהחשיכו את עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להן כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-להי ישראל.
על פני תהום, זו מלכות אדום שאין לה חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לה חקר אף היא כן. ורוח א-להים מרחפת, זו רוחו של משיח כמד"א (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה', באיזה זכות משמשת ובאה.
מרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה למים שנאמר (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך, עד כאן:
C'est le sujet de (Genèse 37,1) et Yaakov habita : il demanda à habiter dans la tranquillité, le Saint, béni soit-Il, dit etc. (Bereshit Rabbah 84,1).
Comme le sujet de la création du monde, que la destruction précéda son établissement, et la création ne sera pas sur son tikoun jusqu'à la venue du Messie, car la kelipa précède le fruit. Et c'est le sujet du Midrach dans Bereshit Rabbah, paracha Bereshit (2,4) : Rabbi Shimon ben Lakish interpréta le verset selon les royaumes (Genèse 1,2) : et la terre était תהו, c'est la royauté de Babel, comme il est dit (Jérémie 4,23) : j'ai vu la terre et voici תהו ; et בהו, c'est la royauté de Madai, comme il est dit (Esther 6,14) ויבהילו להביא את המן.
Et ténèbres : c'est la royauté de Yavan qui obscurcit les yeux d'Israël par leurs décrets, qui leur disait : écrivez sur la corne du bœuf que vous n'avez pas de part dans l'Elokim d'Israël. Sur la face du תהום : c'est la royauté d'Edom qui n'a pas d'investigation comme le תהום ; comme ce תהום n'a pas d'investigation, ainsi elle aussi.
Et l'esprit d'Elokim planait : c'est l'esprit du Messie, comme il est dit (Isaie 11,2) : et l'esprit de ה' reposera sur lui. Par quel mérite sert-il et vient-il ?
Planant sur la face des eaux : par le mérite de la techouva qui est comparée à l'eau, comme il est dit (Lamentations 2,19) : verse comme de l'eau ton cœur. Jusqu-ici :
הענין הוא, כי בחטא אדם הביא הקליפה והאור נגנז, על כן צריך לצירוף וזיכוך ע"י הגליות ואז (איכה ד, כב) ותם עונך, ויבא משיח ויקוים (בראשית א, ג) יהי אור, ויהי אור, סוד אור הגנוז וכתנות אור. כן גלות מצרים נזדככו שם ישראל מזוהמת הנחש ואח"כ יצאו ביד רמה, לכל האותות והמופתים המורים על חידוש העולם, ושהוא יתברך ברא הכל וברצונו שידד המערכת כמו שמבואר בארוכה זה הענין במקומו.
ורמז שם הקב"ה לשאר גליות כמו שכתוב (שמות ג, יד) אהיה אשר אהיה, אהיה עמהם בגלות זה ואהיה עמהם בגליות אחרות (ברכות ט, ב). וכן בברית בן הבתרים כשהודיע הקב"ה לאברהם גלות מצרים רמז לו ד' גליות אימה חשכה גדולה נפלת עליו (בראשית טו, יב) כדאיתא בב"ר (מד, יז):
Le sujet est : car par la faute d'Adam il amena la kelipa et la lumière fut cachée, c'est pourquoi il faut un raffinement et une purification par les exils, et alors (Lamentations 4,22) : et ta peine est achevée, et le Messie viendra et s'accomplira (Genèse 1,3) : qu'il y ait lumière, et il y eut lumière, secret de la lumière cachée et des tuniques de lumière. Ainsi l'exil d'Égypte : Israël s'y raffinèrent de la souillure du serpent et ensuite ils sortirent la main levée, pour tous les signes et les prodiges qui indiquent le renouvellement du monde, et que Lui, béni soit-Il, a créé le tout et que par Sa volonté Il a brisé le système, comme cette affaire est expliquée longuement en son lieu.
Et le Saint, béni soit-Il, y fit allusion aux autres exils, comme il est écrit (Exode 3,14) : אהיה אשר אהיה, Je serai avec eux dans cet exil et Je serai avec eux dans d'autres exils (Berakhot 9b). Et de même dans l'alliance entre les morceaux, lorsque le Saint, béni soit-Il, fit connaître à Abraham l'exil d'Égypte, Il lui fit allusion à quatre exils : une terreur, une grande ténèbre tomba sur lui (Genèse 15,12), comme il est dans Bereshit Rabbah (44,17) :
והנה אחר צאתם ממצרים במתן תורה נזדככה לגמרי והיה ראוי להיות עולם כתקונו, רק שקלקלו אח"כ בעגל והצורכו לצירוף ד' גליות. ומאחר שיעקב הוא שופריה דאדם והוא תכלית הבריאה, על כן נרמזו לו הגליות כמו בעת הבריאה:
Et voici, après leur sortie d'Égypte, au don de la Torah, tout fut entièrement raffiné et il était convenable que le monde fut selon son tikoun, seulement ils gâtèrent ensuite par le veau et ils eurent besoin du raffinement de quatre exils. Et puisque Yaakov est la beauté d'Adam et qu'il est la finalité de la création, c'est pourquoi les exils lui furent alludés comme au temps de la création :
ובבראשית רבה (צב, ג), ר' יאשיה בן לוי פתר קראי בגליות, ואל שדי יתן לכם רחמים (בראשית מג, יד), ויתן אותם לרחמים (תהלים קו, מו). לפני האיש, הקב"ה שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה ה' שמו.
ושלח לכם את אחיכם, אלו עשרת השבטים. אחר ואת בנימן, זה שבט יהודה ובנימן.
ואני כאשר שכולתי שכלתי, שכלתי בחורבן ראשון, שכלתי בחורבן שני. כאשר שכלתי בחורבן ראשון ובשני, לא אשכל עוד, עד כאן לשונו:
Et dans Bereshit Rabbah (92,3), Rabbi Yoshiya ben Levi interpréta les versets selon les exils : et El Shadai vous donnera des miséricordes (Genèse 43,14), et Il les donna aux miséricordes (Psaumes 106,46). Devant l'homme : le Saint, béni soit-Il, comme il est dit (Exode 15,3) : ה' est un homme de guerre, ה' est Son nom.
Et Il vous enverra votre frère : ce sont les dix tribus. L'autre et Benjamin : c'est la tribu de Yehouda et Benjamin.
Et moi, comme j'ai été privé j'ai été privé : j'ai été privé dans la première destruction, j'ai été privé dans la seconde destruction. Comme j'ai été privé dans la première destruction et dans la seconde, je ne priverai plus.
Jusqu-ici son langage :
ויש להקשות שכלתי בחורבן ראשון ושני כו', היאך רמיזא. אלא דקשה לבעל המדרש איך סיים יעקב בדבר רע שאמר ואני כאשר שכלתי שכלתי, הלא הצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה (ב"ר סו, ה).
אלא כך הוא הביאור, כאשר שכלתי בחורבן ראשון ושני אז שכולתי, כלומר נגמר השיכול ולא אשכול עוד, כי השיכול סיבת התיקון והנה הוא טוב מאוד. ואפשר שרמז שני החורבנות כי נצנצה בו רוח הקודש:
Et il y a à objecter : j'ai été privé dans la première destruction et la seconde etc., comment est-ce allude. Mais c'était difficile au maître du Midrach : comment Yaakov a-t-il terminé par une mauvaise chose, qu'il a dit : et moi, comme j'ai été privé j'ai été privé ; les tsadikim n'ont-ils pas leur commencement en souffrances et leur fin en tranquillité (Bereshit Rabbah 66,5).
Mais ainsi est l'explication : comme j'ai été privé dans la première destruction et la seconde, alors j'ai été privé, c'est-à-dire le deuil s'est achevé et je ne serai plus privé, car le deuil est la cause du tikoun et voici il est très bon. Et il est possible qu'il ait fait allusion aux deux destructions parce que l'esprit saint étincela en lui :