Au chapitre Tefilat ha-Cha'har, au folio 30a, nos Maîtres enseignent : s'il se tient hors de la terre d'Israël, il dirige son cœur vers la terre d'Israël ; en terre d'Israël, vers Jérusalem ; à Jérusalem, vers le Temple ; dans le Temple, vers le Saint des saints ; dans le Saint des saints, vers la kaporet (couvercle de l'Arche). De l'est il tourne le visage vers l'ouest, et de même de chaque côté, afin que tous Israël dirigent le cœur vers un seul lieu. Le Chla entend que « s'il se tient dans le Saint des saints » vise tout homme qui s'y tient par la pensée.
Aussi : l'inclinaison aux bénédictions selon le Zohar ; celui qui répond Amen et celui qui bénit, selon le din (jugement) et les kabbalistes ; les yeux fermés à la prière, ne pas passer devant qui prie, et dresser les doigts à l'éveil.
בפרק תפילת השחר דף ל"א (ל, א) ת"ר היה עומד בחוצה לארץ, יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר (מל"א ח, מח) והתפללו אליך דרך ארצם. היה עומד בארץ ישראל, יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר (שם מד) והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת בה.
היה עומד בירושלים, יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר (עי' שם לג) והתפללו אליך אל הבית הזה והתחננו אליך. היה עומד בבית המקדש, יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים, שנאמר (עי' שם לה) והתפללו אליך אל המקום הזה.
היה עומד בבית קדשי הקדשים, יכוין את לבו כנגד בית הכפורת. היה עומד אחורי בית הכפורת, יראה עצמו כאלו לפני הכפורת.
נמצא עומד במזרח, מחזיר פניו למערב. במערב, מחזיר פניו למזרח.
בדרום, מחזיר פניו לצפון. בצפון, מחזיר לדרום.
נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. וזה לשון רבינו יונה כו' עיין בסידור שלי ונוסח ישתבח כו':
Au chapitre Tefilat ha-Shahar (Prière du matin), au folio 31 (30a), nos Maîtres ont enseigné: s'il se tient hors de la terre d'Israël, il dirigera son cœur vers la terre d'Israël, comme il est dit: "Ils Te prieront en direction de leur pays" (I Rois 8,48). S'il se tient en terre d'Israël, il dirigera son cœur vers Jérusalem, comme il est dit: "Ils Te prieront en direction de la ville que Tu as choisie" (I Rois 8,44).
S'il se tient à Jérusalem, il dirigera son cœur vers le Temple, comme il est dit: "Ils Te prieront vers cette Maison et T'imploreront" (I Rois 8,33). S'il se tient dans le Temple, il dirigera son cœur vers le Saint des saints, comme il est dit: "Ils Te prieront vers ce lieu" (I Rois 8,35).
S'il se tient dans le Saint des saints, il dirigera son cœur vers la kaporet (couvercle de l'Arche). S'il se tient derrière la kaporet, il se considérera comme s'il était devant elle.
S'il se trouve à l'est, il tourne son visage vers l'ouest; à l'ouest, il tourne son visage vers l'est; au sud, il tourne son visage vers le nord; au nord, il tourne vers le sud. Ainsi tous Israël dirigent leur cœur vers un seul lieu.
Et voici le texte de Rabbenu Yona, etc.; voir mon sidour et la formulation de Yishtabah, etc.:
ומה שאמרו היה עומד בבית קדשי קדשים, לא מסתבר דקאי דוקא אכהן גדול ביום כפור, אלא על כל אדם, ורוצה לומר עומד במחשבתו:
Et ce qu'ils ont dit: "S'il se tient dans le Saint des saints", ne semble pas viser uniquement le Grand Prêtre le jour de Kippour, mais tout homme; cela veut dire qu'il s'y tient par la pensée:
אלו ברכות ששוחין כו'. כשאומר ברוך, יעשה כריעה בברכים.
וכשאומר אתה, ישתחוה בראשו עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. וכשאומר ה', יזקוף, כן הוא בזוהר פרשת עקב (ח"ג רעא, ב):
Voici les bénédictions où l'on s'incline, etc. Lorsqu'il dit "Baroukh", il fléchira les genoux.
Lorsqu'il dit "Ata", il inclinera la tête jusqu'à ce que toutes les vertèbres de la colonne se disjoignent. Lorsqu'il dit ה', il se redressera.
Tel est l'enseignement du Zohar, paracha Ekev (III, 271b):
זה לשון הטור סימן קכ"ד, והקהל יש להם לשתוק ולכוון לברכת החזן ולומר אמן. וכשאין ט' בבית הכנסת המכוונים בברכת ש"ץ, קרוב בעיני להיות ברכת ש"ץ ברכה לבטלה, כי נתקנה ברכת ש"ץ לאומרה בי', וכשאין ט' המכוונים לברכותיו נראה כברכה לבטלה.
לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו, ויכוין לברכת החזן. והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש, עד כאן לשונו:
Voici les paroles du Tour, section 124: la congrégation doit se taire, se concentrer sur la bénédiction de l'officiant communautaire (chalia'h tsibbour) et dire Amen. Lorsqu'il n'y a pas neuf personnes dans la synagogue qui se concentrent sur la bénédiction de l'officiant, il me semble presque que sa bénédiction est une bénédiction prononcée en vain, car elle fut instituée pour être dite à dix; et lorsqu'il n'y en a pas neuf qui se concentrent sur ses bénédictions, elle semble être une bénédiction prononcée en vain.
C'est pourquoi chacun se considérera comme s'il n'y avait pas neuf autres personnes que lui et se concentrera sur la bénédiction de l'officiant. Ceux qui chantent avec l'officiant semblent faire preuve de légèreté d'esprit.
Fin de ses paroles:
אמנם מי שלא התפלל ביחיד בכוונה כראוי, יאמר עם הש"ץ בנחת. וכך כתוב בספר חסידים, אם לא התפלל בכוונה כשהתפלל בלחש, יכוון לבו כשהש"ץ מתפלל ויאמר כל תיבה ותיבה עמו, עד כאן לשונו.
אמנם לא יאמר עמו חתימת הברכות, רק יכוין לבו וישמעם מהש"ץ ויענה אמן בכל כחו:
Mais celui qui n'a pas prié seul avec l'intention requise dira doucement avec l'officiant communautaire. Ainsi est-il écrit dans le Sefer Hassidim: "S'il n'a pas prié avec intention lorsqu'il priait à voix basse, il dirigera son cœur lorsque l'officiant prie et dira avec lui chaque mot." Fin de ses paroles.
Mais il ne dira pas avec lui la conclusion des bénédictions; il y dirigera seulement son cœur, les entendra de la bouche de l'officiant et répondra Amen de toutes ses forces:
ראה ראיתי מהחרידים את דבר ה', שמשימין סידור פתוח לפניהם בשעת חזרת ש"ץ התפילה, ויהיה עיניהם ולבם שם ולא יראו חוצה, ואז מכוונים על כל מלה ומלה, ועונים קדושה ואמן ומודים בשבח ותהלה הוא העולה למעלה עד רום מעלה, ופותח המקור העליון ומשקה את השתלשלות של העולמות כולן. וכן מבואר בספרי המקובלים השואבים מבאר מים חיים של הזוהר בסוד תיבת אמן ואותיותיו.
וכתבו כי העליונים ותחתונים בכלל תלויין במלת אמן, והוא עיקר ושרש ויסוד מוסד לכל העולמות כולן. ומי שמכוין לכל ברכה וברכה היוצאת מפי המברך ועונה אמן בכוונה וכדינו, גורם למעלה קדושה הרבה מאוד ושפע רב טוב לכל העולמות, כי הוא פותח המקור העליון מקור מים חיים כמו שפותח המעיין להשקות לכל הצריכות השקאה, והקול יורד בשמים ממעל ומודיע שכל זו הטובה והשמחה גרם פלוני זה עבד המלך הקדוש.
וכשישראל נתונים בצרה ומתפללים, הכרוז יוצא בכל העולמות פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים כמו שהם פותחין שערי הברכות וההשפעה ממעלה ותקובל תפילתם, עד כאן בזוהר (ח"ג רפה, ב). וכן אמרו רז"ל בתלמוד (שבת קיט, ב):
J'ai vraiment vu, chez ceux qui tremblent devant la parole de ה', qu'ils placent devant eux un sidour ouvert pendant la répétition de la prière par l'officiant communautaire; leurs yeux et leur cœur y sont, et ils ne regardent pas au dehors. Alors ils dirigent leur intention sur chaque mot et répondent à la Kedoucha (sanctification), à Amen et à Modim (action de grâce) avec louange et exaltation; cela monte jusqu'à la hauteur suprême, ouvre la source supérieure et abreuve l'enchaînement (hishtalshelout) de tous les mondes.
Cela est aussi expliqué dans les livres des kabbalistes, qui puisent au puits d'eau vive du Zohar, au sujet du mystère du mot Amen et de ses lettres. Ils ont écrit que les êtres supérieurs et inférieurs, dans leur ensemble, dépendent du mot Amen; il est principe, racine et fondement établi de tous les mondes.
Celui qui dirige son intention sur chaque bénédiction sortant de la bouche de celui qui bénit et répond Amen avec intention, comme il se doit, produit en haut une très grande sainteté et une abondance de bien pour tous les mondes. Car il ouvre la source supérieure, source d'eau vive, comme on ouvre une fontaine pour abreuver tout ce qui requiert d'être abreuvé; une voix descend dans les cieux d'en haut et annonce que tout ce bien et cette joie ont été causés par untel, serviteur du Roi saint.
Lorsque Israël est dans la détresse et prie, une proclamation sort dans tous les mondes: "Ouvrez les portes, afin qu'entre la nation juste qui garde la fidélité" (Isaie 26,2); de même qu'ils ouvrent les portes des bénédictions et de l'influx venu d'en haut, leur prière sera reçue. Jusqu'ici le Zohar (III, 285b).
Ainsi nos Sages de mémoire bénie l'ont aussi dit dans le Talmud (Chabbat 119b):
והנה זהו שכרו בעולם הזה. ובעולם הבא מה שכרו, אמרו רז"ל במקום הנזכר (זח"ג רפה, ב) כשיוצא מהעולם הזה אותו שהיה נזהר לענות אמן כראוי וכדינו, נשמתו הולכת ומכרזת לפניו פתחו שערים וגו' כמו שהיה הוא פותח שערי ההשפעה והקדושה בכל יום, ועולה ממדריגה למדריגה להתעדן בגן עדן בעולם הבא, ועליו נאמר (ש"א ב, ל) כי מכבדי אכבד:
Voici sa récompense dans ce monde. Et dans le monde à venir, quelle est sa récompense?
Nos Sages de mémoire bénie ont dit au passage cité (Zohar III, 285b): lorsque celui qui veillait à répondre Amen comme il convient et selon la règle quitte ce monde, son âme s'avance en proclamant devant lui: "Ouvrez les portes, etc.", de même qu'il ouvrait chaque jour les portes de l'influx et de la sainteté; elle monte de degré en degré pour se délecter dans le jardin d'Éden, dans le monde à venir. À son sujet il est dit: "Car ceux qui M'honorent, Je les honorerai" (I Samuel 2,30):
הלשון מורגל בפוסקים ובספרי המקובלים, גדול העונה אמן יותר מהמברך. כן הוא האמת שאמן גדול מצד עצמו ולגדולתו אין חקר, אמנם לכי תמצא עומק הדין, נראה בעיני מי שהוא מברך בכוונה גדולה ועצומה זהו יותר גדול מהעונה אמן, דהכי איתא במסכת ברכות סוף פרק אלו דברים (ברכות נג, ב) אמר ליה רב לחייא בריה, ברי חטוף ובריך, וכן אמר רב הונא לרבה בריה, חטוף ובריך.
למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן, והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך. אמר ליה רבי נהוראי, השמים כן הוא, תדע שהרי גוליירין יורדין ומתגרין וגבורים יורדין ומנצחין.
תנאי היא, דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן, עד כאן. פירש רש"י, חטוף ובריך, כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך.
העונה והמברך במשמע קומו וברכו את ה' אלקיכם בספר עזרא, ואומר ויברכו את שם כבודך, והיא עניית אמן שבמקדש, במסכת תענית מפרש קומו וברכו בתחלת ברכה, ויברכו את שם כבודך במקום עניית אמן, שבמקדש אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שממהרים למברך, ליתן שכר.
עד כאן לשונו. הרי סתם ברייתא סבירא ליה שממהרין למברך יותר מהעונה אמן, וכן פסק רב, כי כן ציוה לבנו הלכה למעשה.
ואין לחלק בין אמן דברכת המזון לאמן דתפילה, דאם כן למה אמר תנאי, יאמר דרבי נהוראי מדבר מאמן שבתפלה, אלא שמע מינה אין חילוק. על כן נראה שמזה נתפשט המנהג מי שמתענה יום שמת בו אביו או אמו יורד לפני התיבה להתפלל, ואם היה אמן גדול יותר מהמברך, אדרבה היה לו לשמוע להשליח ציבור ולענות אמן:
Il est courant, chez les décisionnaires (poskim) et dans les livres des kabbalistes, de dire: "Celui qui répond Amen est plus grand que celui qui bénit." C'est vrai: Amen est grand en soi, et sa grandeur est insondable. Mais, lorsqu'on atteint la profondeur du din (jugement), il me semble que celui qui bénit avec une intention grande et intense est plus grand que celui qui répond Amen.
Car il est rapporté dans le traité Berakhot, a la fin du chapitre Eleh Devarim (53b): Rav dit à Hiyya, son fils: "Mon fils, saisis et bénis"; Rav Houna dit également à Rabba, son fils: "Saisis et bénis." Faut-il en déduire que celui qui bénit est préférable à celui qui répond Amen? Or une baraita (enseignement tannaïte) enseigne: Rabbi Yossi dit: "Celui qui répond Amen est plus grand que celui qui bénit." Rabbi Nehorai lui répondit: "Par les cieux, il en est ainsi.
Sache que les goulayrin (combattants auxiliaires) descendent et engagent le combat, et que les guerriers puissants descendent et vainquent." Il s'agit d'une divergence tannaitique, car une baraita enseigne: les deux, celui qui bénit et celui qui répond Amen, sont inclus dans le verset, mais on se hâte davantage pour celui qui bénit que pour celui qui répond Amen. Fin de la citation.
Rachi explique: "Saisis et bénis": lorsqu'on tend une coupe de bénédiction, cherche à ce qu'on te la donne afin que tu bénisses. Le répondant et le bénissant sont compris dans: "Levez-vous et bénissez ה', votre Dieu" (Nehemie 9,5); et il est dit: "Ils bénirent le Nom de Ta gloire" (ibid.).
C'est la réponse Amen au Temple. Dans le traité Taanit, il explique que "Levez-vous et bénissez" est au début de la bénédiction, et que "Ils bénirent le Nom de Ta gloire" est à la place de la réponse Amen; car au Temple on disait: "Béni soit le Nom de la gloire de Son royaume à jamais." "On se hâte pour le bénissant" signifie: pour lui donner sa récompense.
Fin de ses paroles. Ainsi, la baraita anonyme estime qu'on se hâte davantage de rétribuer celui qui bénit que celui qui répond Amen, et Rav a décidé ainsi, car il l'a ordonné à son fils comme décision pratique.
Il ne faut pas distinguer entre l'Amen de la bénédiction après le repas et l'Amen de la prière: sinon, pourquoi dire qu'il s'agit d'une divergence tannaitique? Il aurait fallu dire que Rabbi Nehorai parle de l'Amen de la prière.
Il faut donc en déduire qu'il n'y a pas de distinction. Par conséquent, il semble que de là se soit répandue la coutume selon laquelle celui qui jeûne le jour de la mort de son père ou de sa mère prend place devant l'estrade pour diriger la prière.
Si celui qui répond Amen était plus grand que celui qui bénit, il devrait au contraire écouter l'officiant et répondre Amen:
אחר כותבי זה מצאתי במערכת אלהות במערכת שמות השוים וז״ל אמרו גדול העונה אמן יותר מהמברך כי המברך לא ירמוז לאמונה אחרונה אך מזכיר העולם והוא בכללו, אבל העונה אמן ממשיך הברכה מאומן לאומן, כי אמן לשון אמונה. ויתבונן זה בעבודת התפילות בענין הברכות ואחז״ל (ברכות נג:) משל בזה שהיו הגוליירין מתגרים במלחמה והגבורים מנצחים.
המשילו המברך לגולייר המתחיל ומתגרה במלחמה ואינו משלים המלחמה מפני חולשתו, כך המברך מתחיל בברכה הנמשכת מהב׳ הנקרא מלחמה בעבור היותה דין, ואינו משלים כי אינו מזכיר האחרונה שהיא דוגמתה. או אולי נקרא המברך לוחם כי כל המברך ועובד השם ית׳ ומתפלל כאלו הוא לוחם לנצח את מדת הדין.
והמשילו את העונים אמן לגבורים המנצחים במלחמה כי ימשיכו את הברכה מראשית ועד אחרית השנה שהיא הכתר. ובעבור כי שתיהן דין ושתיהן מלחמה ושתיהן גבורה המשילו את העונים אמן לגבורים, כי המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם.
וכיון שהגיעו לגבורות כיון דפלג פלג ומתגברים ומתנצחים גם מכח הנקרא גבורה והכל ענין אחד. אבל מה שאמר גדול העונה אמן מן המברך כשהוא חוטף וברך.
אבל המברך המכוון וחושב בהזכרת המלות יותר גדול כי היא ממשיך מאומן לאומן ואין כן בעונה אמן עכ״ל:
Après avoir écrit cela, j'ai trouvé dans le Maarekhet ha-Élohout, dans la section des Noms équivalents, ceci: Ils ont dit: "Celui qui répond Amen est plus grand que celui qui bénit", car celui qui bénit ne fait pas allusion à l'emouna finale (אמונה אחרונה), mais il mentionne le monde, qui y est inclus; tandis que celui qui répond Amen prolonge la bénédiction de אומן à אומן, car Amen est un terme de foi. Que l'on considère cela dans le service de la prière, au sujet des bénédictions.
Nos Sages de mémoire bénie (Berakhot 53b) ont donné à ce sujet l'analogie suivante: les goulayrin engagent le combat et les guerriers puissants vainquent. Ils ont comparé celui qui bénit à un goulayar qui commence et engage le combat, mais ne l'achève pas à cause de sa faiblesse; de même, celui qui bénit commence par la bénédiction qui se prolonge depuis la seconde sefira (ב'), appelée guerre parce qu'elle est din, mais ne l'achève pas, car il ne mentionne pas la dernière, qui lui est semblable.
Ou peut-être celui qui bénit est-il appelé combattant, car quiconque bénit, sert le Nom et prie est comme un combattant qui vainc la mesure du din. Ils ont comparé ceux qui répondent Amen aux guerriers puissants qui remportent la victoire, car ils prolongent la bénédiction depuis le commencement jusqu'à la fin de l'année, qui est le Keter (couronne).
Parce que toutes deux sont din, toutes deux guerre et toutes deux guevoura, ils ont comparé ceux qui répondent Amen aux guerriers puissants, car ce sont les vaillants d'autrefois, les hommes du Nom (Genèse 6,4). Lorsqu'ils parviennent aux guevourot, puisqu'il y a partagé en deux moitiés, ils s'affermissent et remportent la victoire aussi par la force appelée guevoura; tout est une seule notion.
Mais ce qu'ils ont dit, "Celui qui répond Amen est plus grand que celui qui bénit", vaut lorsque le bénissant s'empare et bénit. Mais celui qui bénit avec intention et pense à la mention des mots est plus grand, car il prolonge la bénédiction de אומן à אומן; ce n'est pas le cas de celui qui répond Amen.
Fin de la citation:
וז״ל הרב החייט, גדול העונה אמן יותר מן המברך העונה אמן מושך מהא׳ שהיא הכתר דרך המ׳ שהיא בבינה. ודרך הנון הפשוטה הכוללת דכר ונוקבא וגם יכוון לאל מלך נאמן שהוא ראשי תיבות שלהם ובה' תשעה אותיות.
וג׳ שמות אלו כוללי׳ האצילות אל בכת״ר. מלך בבינ״ה.
נאמן בת״ת. שהם נאמן פשוט נאמן כפוף.
ועו׳ צריך לכוין בשתי שמות המשולבות איש באחיו ה׳ אדנ״י שעולה למספרם. ועוד אמן עם המלה עולה ידו"ד הוה היה יהיה ולכן גדול העונה אמן יותר מן המברך כי המברך אינו מזכיר כי אם שם אחד וזה מזכיר שנים וכולל כל האצילות.
ודעת הרב כו׳ ה״מ כשאינו מכוון בברכה או שאינו מזכיר בברכה כי אם מלות קצרות כמו בברכות של שמונה עשרה ברכות או בברכת השבח, כי בברכות האחרות אשר אנו מברכים המצות, אותם המלות מורה כל מלה ומלה מהם ספי׳ מיוחדת. ובעבור שאלו התיבות הרומזות על האצילות אינם בברכות השבח ולא בברכות של י״ח מלת אמן משלמת חסרונם ואז גדול העונה אמן יותר מן המברך.
אבל בברכת המצות והנהנין המברך הוא יותר גדול עכ״ל וצריך עיון:
Voici les paroles du Rav Hayyat: "Celui qui répond Amen est plus grand que celui qui bénit. Celui qui répond Amen tire l'influx de l'alef (א), qui est le Keter (couronne), en passant par le mem (מ), qui est dans la Bina (intelligence), et par le noun final (ן), qui inclut le masculin et la Noukva (féminin).
Il doit aussi avoir l'intention de אל מלך נאמן (Dieu, Roi fidèle), dont les initiales sont אמן et qui comporte neuf lettres. Ces trois Noms comprennent l'Atsilout (émanation): אל dans le Keter, מלך dans la Bina, נאמן dans le Tiferet (beauté); ils sont נאמן simple et נאמן plié.
Il faut encore avoir l'intention des deux Noms entrelacés l'un dans l'autre, ה' et אדנ'י, dont la valeur équivaut à la leur. De plus, אמן avec le mot équivaut à ה': "Il était, Il est, Il sera." C'est pourquoi celui qui répond Amen est plus grand que celui qui bénit: le bénissant ne mentionne qu'un seul Nom, tandis que celui-ci en mentionne deux et comprend tout l'Atsilout." L'avis du Rav, etc., ne vaut que lorsque celui qui bénit ne se concentre pas dans la bénédiction, ou n'y mentionne que des mots courts, comme dans les bénédictions des Dix-huit (Shemoneh Esreh) ou dans les bénédictions de louange.
Car, dans les autres bénédictions que nous prononçons sur les mitsvot, chaque mot indique une sefira particulière. Et parce que ces mots qui font allusion à l'Atsilout ne se trouvent ni dans les bénédictions de louange ni dans les bénédictions des Dix-huit, le mot Amen en comble le manque; alors celui qui répond Amen est plus grand que celui qui bénit.
Mais dans les bénédictions des mitsvot et des jouissances, celui qui bénit est plus grand. Fin de la citation.
Cela demande examen:
איתא בריש פרק תפילת השחר (ברכות כז.) אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד׳ אמות. ורוב ההמון אינם נזהרים בזה.
רק הם נזהרים כשגמרו תפילתם לאחר עושה שלום כשפסעו ג׳ פסיעות אינם מניחים לעבור לפניהם עד חזרתם למקומם. אוחזים מנהג טפל ומניחים דין הגמרא שאסור לעבור נגד המתפלל בתוך ד׳ אמות שלו בשעה שהוא מתפלל.
וכגון דא צריך להודיע לאינם יודעים:
Il est enseigné au début du chapitre Tefilat ha-Shahar (Berakhot 27a) qu'il est interdit de passer devant ceux qui prient à l'intérieur de quatre amot (coudées). La plupart des gens n'y prennent pas garde.
Ils n'y prennent garde que lorsqu'ils ont achevé leur prière: après avoir dit Oseh Chalom et reculé de trois pas, ils ne permettent à personne de passer devant eux jusqu'à leur retour à leur place. Ils s'attachent à une coutume secondaire et délaissent la loi de la Guemara selon laquelle il est interdit de passer devant celui qui prie dans ses quatre amot pendant qu'il prie.
Il faut faire connaître une telle chose à ceux qui l'ignorent:
צריך להיות עיניו סגורות בשעת התפילה. ז״ל חרידי׳, מאן דקאים בצלותא לכוונא דגלוי ובעי לחפייא רישיה כמאן דיתיב קמי מלכא ובעי למכסי׳ עינוי כגון דלא יסתכל בשכינתא.
ובספרא דרב המנונ' סבא אמר מאן דפקח עינוי בשעתא דצלותא או דלא מאיך עינוי בארעא אקרו' עליה מלאך המות וכד תיפוק נפשיה לא יסתכל בנהירו בשכינת׳ ולא ימות בנשיק׳. מאן דמזלזל בשכינתא הוא בההוא שעתא דאצטריך ליה הדא הוא דכתיב (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:
Il faut garder les yeux fermés pendant la prière. Voici les paroles du Sefer Haredim: "Celui qui se tient en prière, pour le galouy (révélé), doit couvrir sa tête, comme celui qui est assis devant le Roi et veut couvrir ses yeux afin de ne pas regarder la Chekhina (Présence divine).
Dans le livre de Rav Hamnouna l'Ancien, il est dit: celui qui ouvre les yeux au moment de la prière, ou ne baisse pas les yeux vers la terre, l'Ange de la Mort est appelé contre lui; lorsque son âme sort, il ne contemplera pas la lumière de la Chekhina et ne mourra pas par le baiser. Celui qui traite la Chekhina avec légèreté le fait au moment où il en a besoin." C'est ce qui est écrit: "Car ceux qui M'honorent, Je les honorerai, et ceux qui Me méprisent seront avilis" (I Samuel 2,30):
ואם יש יחידים בקהל מאריכים בתפילתם אין לש״ץ להמתין עליהם אפי׳ היו חשובי העיר וכן אם היה מנין בבית הכנסת אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא כן כתב בתשוב׳ בנימן זאב וזה היה עניינו של רבי עקיבא כדאית' בריש פ' א"ע (ברכות לא.) תניא רבי יודא אומר כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה מפני טורח הצבור וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו כו':
S'il y a dans la congrégation des particuliers qui prolongent leur prière, l'officiant communautaire ne doit pas les attendre, même s'ils sont des notables de la ville. De même, s'il y a un minyan (quorum de dix) dans la synagogue, on ne doit pas attendre une personne importante ou un grand sage qui n'est pas encore arrivé.
C'est ce qu'écrit Binyamin Zeev dans une responsa. Telle était la conduite de Rabbi Akiva, comme il est enseigné au début du chapitre Ein Omedin (Berakhot 31a): une baraita enseigne: Rabbi Yehouda dit: telle était la coutume de Rabbi Akiva: lorsqu'il priait avec la congrégation, il abrégeait et achevait pour ne pas imposer de peine à la congrégation; lorsqu'il priait seul, etc.:
כתב בכתבי הר"ר ישראל והביאו הבית יוסף סימן קי"א, החזן כשמתחיל י"ח בקול רם, נראה שיש לו לחזור ולומר ה' שפתי תפתח. ובסימן קכ"ג הביא הבית יוסף דברי אוהל מועד שכתב שאינו פותח החזן בשני' ה' שפתי ואינו משלים יהיו לרצון אמרי פי, וכתב על זה הבית יוסף בסוף סימן קי"א כתבתי בשם כתבי מהרר"י שיש לו לומר ה' שפתי תפתח, ואפשר שכשם שסובר שפותח בשם ה' שפתי תפתח סובר גם כן שמשלים יהיו לרצון אמרי פי, עד כאן לשונו.
וכן אני נוהג כשאני שליח ציבור ומתפלל, ודלא כמו שכתב הגאון רמ"א סוף סימן קכ"ג לומר השליח ציבור ה' שפתי תפתח אבל לבסוף לא יאמר יהיו לרצון, ואין טעם לדבר, דהא שניהם עולים בקנה אחד, וכדאיתא פרק קמא דברכות (ד, ב) אמר רבי יוחנן בתחילה הוא אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי וגו':
Dans les écrits de Rav Rabbi Israël, rapportés par le Beit Yosef à la section 111, il est écrit que, lorsque l'officiant commence les Dix-huit Bénédictions à voix haute, il semble qu'il doive dire de nouveau: "ה', ouvre mes lèvres" (Psaumes 51,17). À la section 123, le Beit Yosef rapporte les paroles de l'Ohel Moed, qui écrit que l'officiant ne commence pas une seconde fois par "ה', ouvre mes lèvres" et ne conclut pas par "Que les paroles de ma bouche soient agréables" (Psaumes 19,15).
À ce sujet, le Beit Yosef écrit à la fin de la section 111: "J'ai écrit au nom des écrits de notre maître, Rav Rabbi Israël, qu'il doit dire: 'ה', ouvre mes lèvres'; et il est possible que, de même qu'il estime commencer par 'ה', ouvre mes lèvres', il estime aussi conclure par 'Que les paroles de ma bouche soient agréables'." Fin de ses paroles. Tel est aussi mon usage lorsque je prie comme officiant communautaire, contrairement à ce qu'a écrit le gaon Rav Moché Isserlès (Rema) à la fin de la section 123: l'officiant communautaire doit dire "ה', ouvre mes lèvres", mais à la fin il ne doit pas dire "Que les paroles de ma bouche soient agréables".
Il n'y a aucune raison à cela, car les deux vont de pair, comme il est enseigné au premier chapitre de Berakhot (4b): Rabbi Yo'hanan a dit: "Au début, il dit: 'ה', ouvre mes lèvres', et à la fin il dit: 'Que les paroles de ma bouche soient agréables', etc."
בזוהר משמע שמעלה גדולה היא להרים ידיו בשעת תפילה ואצבעותיו זקופים, שכן כתב בפרשת יתרו (ח"ב סז, א), בשעתא דאתפרישו ואזדקפי לעילא, אוקיר בר נש להקב"ה בכמה רזין עילאין, אחזי לייחדא רזא דעשר אמירן, בגין לייחדא כלא ולאתברכא שמא קדישא כדקא יאות, עד כאן. רוצה לומר כי עשר אצבעות נגד עשר ספירות חמש כנגד חמש כדתנן בספר יצירה.
ובזה אתברך שמא קדישא, כי הוא במילוי עשרה אותיות 'יוד' 'הא' 'ואו' 'הא'. וכשאינו מתפלל, כתב שם דאיסור גדול הוא לזקוף אצבעותיו.
והפוסקים כתבו לכפות הידים זה על גב זה בשעת התפילה, וכן נוהגין, ומכל מקום נראה באיזה מקומות מהתפילה שמתעורר בהתעוררות גדול יזקוף אצבעותיו, והחכם יעשה בדעת:
Il ressort du Zohar qu'il y a un grand mérite à élever les mains pendant la prière, les doigts dressés; car il écrit dans la paracha Yitro (Zohar II, 67a): "Lorsque les doigts se séparent et se dressent vers le haut, l'homme honore le Saint, béni soit-Il, par de nombreux mystères supérieurs; il manifeste l'unification, le mystère des dix paroles, afin d'unifier le tout et que le Nom saint soit béni comme il convient." Fin de la citation. Cela veut dire que les dix doigts correspondent aux dix sefirot, cinq en regard de cinq, comme il est enseigné dans le Sefer Yetsira.
Par cela le Nom saint est béni, car son orthographe pleine comporte dix lettres: 'yod', 'hé', 'vav', 'hé'. Lorsqu'il ne prie pas, il est écrit là-bas qu'il est gravement interdit de dresser les doigts.
Les décisionnaires ont écrit qu'il faut placer les mains l'une sur l'autre pendant la prière, et telle est la pratique. Néanmoins, il semble qu'en certains passages de la prière, lorsqu'un grand éveil s'éveille en lui, il doive dresser les doigts; le sage agira avec discernement: