« Tu as accompli des signes et des prodiges contre Pharaon » (Néhémie 9,10). Le Ramban et le Rambam demandent pourquoi Pharaon et Nevoukhadnetsar ont été punis, puisque le Nom béni a ordonné l’exil et la destruction du Temple. Selon Rabbi Lévi Its'hak, D.ieu livre Israël à ces souffrances pour qu’il fasse techouva ; « dans leur détresse Il est en détresse », et Il s’en console, pour ainsi dire. Les impies empêchent les commandements, contraignent aux fautes et se réjouissent de la détresse ; leur intention est le mal. D.ieu se venge pour les souffrances du corps et pour l’oppression de l’âme.
Aussi : le Midrach Eikha : Nevouzaradan ne laisse pas prier afin d’empêcher la techouva ; selon l’Ari Z"L et l’Alchikh, l’exil d’Égypte ôte la souillure d’Adam ; Pharaon a empêché la procréation et l’immersion de la nidda
סימן א' ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם. אלו התיבות כי ידעת כי הזידו עליהם אין להם פירוש, ולקמן נבאר.
אפס, כי הרמב"ן וכן הרמב"ם בספר המדע כתבו מדוע נענשו הרשעים כגון פרעה ונבוכדנצר על שהחריב בית המקדש, הלא השם יתברך צוה על ידי עבדיו הנביאים שיחריב נבוכדנצר את בית המקדש וגם פרעה הלא השם יתברך אמר לאברהם אבינו ע"ה ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום (בראשית טו, יג) ועיין ברמב"ן פרשת לך לך על פסוק כי גר יהיה זרעך, עיין שם שהאריך בזה:
Chapitre 1. 'Tu as accompli des signes et des prodiges contre Pharaon, contre tous ses serviteurs et contre tout le peuple de son pays, car Tu savais qu'ils avaient agi avec insolence contre eux' (Nehemie 9,10). Ces mots - 'car Tu savais qu'ils avaient agi avec insolence contre eux' - n'ont pas d'explication, et nous les expliquerons plus loin.
Toutefois, le Ramban (Rabbi Moche ben Nahman, Nahmanide) et de même le Rambam (Rabbi Moche ben Maïmon, Maimonide) dans le Sefer haMada (le Livre de la connaissance) ont écrit : pourquoi les impies ont-ils été punis, comme Pharaon, et Nevoukhadnetsar (Nabuchodonosor) pour avoir détruit le Temple ? Or le Nom béni a ordonné par l'intermédiaire de Ses serviteurs les prophètes que Nevoukhadnetsar détruise le Temple ; et Pharaon aussi : le Nom béni n'a-t-il pas dit à Avraham notre père, que la paix soit sur lui, 'Sache bien que ta descendance sera étrangère dans un pays qui n'est pas le sien, et ils les asserviront' (Genèse 15,13) ?
Et vois le Ramban sur la parachat Lekh Lekha, au verset 'car ta descendance sera étrangère' : vois là, car il s'y est étendu longuement.
ונראה דרך משל, למי שיש לו בן יחיד ורוצה שילך בדרך הישר לעבוד את הבורא ברוך הוא בתורה ובדרך ארץ ומצוה את רבו שאם לא ירצה ללמוד רשות בידו להכות אותו בשבט מוסר ולהוכיחו ולהדריכו בדרך הישר בתורה ובדרך ארץ ויוכיחו בשבט מוסר שישמע לקול מוסר הורים ומורים וישמע למוסר אביו ואמו על כל אלו הדברים רשות נתונה להוכיח בשבט מוסר לבנו יחידו. והנה האב כשרואה שהרב מכה את בנו ומלמדו בדרך להועיל בודאי לבו כואב ובשרו עליו יכאב בראותו ילדיו ובניו המה בצער ומיסרין אותם במכות אפס בהעלותו על לבו שעל ידי הכאתו ויסורין ילך בנו בדרך טובים וישמע לקול אביו ואמו ולקול הורים ומורים, אזי יערב לו ויבשם לו ומתוק לחכו ההכאות והיסורין שמיסרין את בנו כיון שמלמדו בדרך להועילו.
אכן אם רבו הולך בדרך לא טוב וגונב ורוצח ומכה אותו ומייסר אותו ומזהיר אותו שיהיה זולל וסובא וילך בדרך מעוקל ויגנוב משל אביו ומשל אחרים ויתן הגניבה לרבו ומלמדו שילך בדרך רבו שיהיה גונב ורוצח כמו רבו ואם הולך בדרך הישר אז מכה ומייסר אותו רבו, כי רבו אוהב זנות ורציחה גניבה ועבודה זרה אזי כשרואה אביו שרבו מכה אותו למען לעבוד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ומזהיר אותו רבו שיעבור על אלו עבירות אזי כשאביו רואה זאת נפשו עליו יכאב על שני דברים אחד שבנו יצא לתרבות רעה ואחד כואב לב אביו בראותו ילדיו ובניו בצער וביסורין מהכאות רבו. דבשלמא אם רבו היה מכה אותו למען שילך בדרך טוב לא היה מצער על ההכאות ויסורין של בנו, כי היה לו ערב ומתוק שעל ידי ההכאות ילך בנו בדרך טובים וישמע לקול אביו ואמו ואם רבו מדריכו בדרך לא טוב להיות גנב ונואף ורוצח ולא ישמע לאביו לאמו אזי על ההכאות האב נפשו עליו תאבל ובשרו עליו יכאב ונוקם ברבו המכה את בנו למען יסיר מדרך הטוב לדרך הרע.
והנקמה בשביל שני דברים. אחד, על יסורין מההכאות לבנו.
ועוד בשביל שלמד את בנו להיות איש בליעל וילך בדרך לא טוב. והנה כן הדבר הזה מפני חטאינו גלינו מארצנו ועבור שלא שמענו בקול הנביאים לכן נמסרנו ביד שונאינו והיה מחשבת הבורא ברוך הוא שעבור היסורין אזי נשוב אליו בלבב שלם כמ"ש על ידי משה עבדו בצר לך ומצאוך את כל הדברים ושבת עד ה' א-להיך (דברים ד, ל):
Et voici, par voie de parabole. Un homme a un fils unique et veut qu'il aille dans la voie droite pour servir le Créateur, béni soit-Il, par la Torah et par la conduite convenable (derekh erets) ; il ordonne à son maître que, si l'enfant ne veut pas étudier, il ait la permission de le frapper du bâton de la réprimande, de le reprendre et de le guider dans la voie droite, dans la Torah et la conduite convenable, et de le corriger du bâton de la réprimande afin qu'il écoute la voix de la réprimande des parents et des maîtres, et qu'il écoute la réprimande de son père et de sa mère : pour toutes ces choses, permission est donnée de reprendre son fils unique du bâton de la réprimande.
Or, lorsque le père voit que le maître frappe son fils et l'instruit d'une manière profitable, assurément son cœur souffre et sa chair lui fait mal en voyant ses enfants et ses fils dans la peine, châtiés par des coups ; mais lorsqu'il se rappelle que par ces coups et ces souffrances son fils marchera dans la voie des bons et écoutera la voix de son père et de sa mère, et la voix des parents et des maîtres, alors ces coups et ces souffrances dont on châtie son fils lui deviennent agréables, suaves et doux à son palais, puisqu'on l'instruit d'une manière qui lui est profitable. Mais si son maître marche dans une voie qui n'est pas bonne, qu'il vole et qu'il tue, et qu'il le frappe, le châtie et l'exhorte à être glouton et ivrogne, à aller par un chemin tortueux, à voler le bien de son père et le bien d'autrui et à remettre le vol à son maître, et qu'il lui enseigne d'aller dans la voie de son maître, à être voleur et meurtrier comme son maître, et que, s'il va dans la voie droite, alors son maître le frappe et le châtie, car son maître aime la débauche, le meurtre, le vol et l'idolâtrie : alors, lorsque son père voit que son maître le frappe afin qu'il serve l'idolâtrie, la débauche et l'effusion de sang, et que son maître l'exhorte à transgresser ces fautes, alors, lorsque son père voit cela, son âme souffre pour deux motifs.
L'un, que son fils est tombé dans la mauvaise conduite ; l'autre, que le cœur de son père souffre en voyant ses enfants et ses fils dans la peine et dans les souffrances des coups de leur maître. Car s'il en allait ainsi que son maître le frappait afin qu'il aille dans la bonne voie, il ne serait pas affligé des coups et des souffrances de son fils, car cela lui serait agréable et doux, puisque par ces coups son fils irait dans la voie des bons et écouterait la voix de son père et de sa mère ; mais si son maître le conduit dans une voie qui n'est pas bonne, à être voleur, adultère et meurtrier, et à ne pas écouter son père et sa mère, alors, à cause de ces coups, l'âme du père s'attriste et sa chair lui fait mal, et il se venge du maître qui frappe son fils afin de l'écarter de la bonne voie vers la mauvaise voie.
Et la vengeance est pour deux motifs. L'un, pour les souffrances des coups infligés à son fils ; et de plus, parce qu'il a enseigné à son fils à être un homme vil et à aller dans une voie qui n'est pas bonne.
Or il en est ainsi de la chose présente : à cause de nos fautes nous avons été exilés de notre terre, et parce que nous n'avons pas écouté la voix des prophètes, nous avons été livrés aux mains de nos ennemis ; et la pensée du Créateur, béni soit-Il, était que par ces souffrances nous reviendrions à Lui d'un cœur entier, comme il est écrit par Moche Son serviteur : 'Dans ta détresse, quand toutes ces choses t'auront atteint, tu reviendras jusqu'à ה' ton Elokim' (Deutéronome 4,30).
והנה הגם שהשם יתברך אוהב אותנו ובצרתם לו צר ועמו אנכי בצרה, אמנם מחמת שעל ידי כך נשוב אליו בתשובה בלבב שלם ונעשה ונקיים תורת משה עבדו ועבדיו הנביאים והגם שבצרתם לו צר השם יתברך מקרקר קיר בכל העולמות ובכל הרקיעים ובועט בכל הרקיעים ומוריד שני דמעות לים הגדול. אמנם הוא כב"י מנחם את עצמו שעל ידי זה ישובו ישראל ויהיה לנו לב טהור ורוח נכון יחדש בקרבנו ועל זה מנחם את עצמו כביכול שישובו אליו בתשובה.
ועל זה הזהיר על ידי עבדיו הנביאים ונתן כח ורשות לנבוכדנצר הרשע להחריב בית א-להינו, היינו באופן שיקיימו תורת משה ועבדיו הנביאים כאשר עשה דריוש השני ששלח את עזרא ללמד העם תורה ומצות ואפילו אם לא יצוה על כל פנים יניח את ישראל לקיים תורה ומצות ובודאי מכובד הגלות ומחורבן בית א-להינו ישראל עם קדוש היו שבים להשם יתברך. אמנם לא עשה כן נבוכדנצר הרשע, רק שגזר על ישראל שיעבדו עבודה זרה וישתחוו לצלם ושלא יעשו תשובה כמבואר במדרש איכה על פסוק (איכה ה, ו) יגענו ולא הונח לנו, נבוכדנצר שחוק עצמותיו צוה לנבוזראדן אלההון דאינון מקבל בעלי תשובה הוא וידו פשוטה לקבל שבים כיון דאת כביש להון לא תשבקינן דיצלון דלא יעבדון תיובתא ואלההון ירחם עליהון וההוא גברא נחית בשחור אפילה אלא לא תהא מפלי עלון כיון דכביש יתהון כד הוה קאים חד מנהון הוה נסיב ליה ומפסג ליה אברים אברים טריף ליה קומיהון ואינון מהלכין בעל כרחיהן שלא בטובתהון עד כאן לשון המדרש, וגם גזר על בני המלך להגאל בפת בגם:
Or, bien que le Nom béni nous aime, et que 'dans leur détresse Il est en détresse' (Isaie 63,9) et 'Je suis avec lui dans la détresse' (Psaumes 91,15), c'est néanmoins parce que par ce moyen nous reviendrions à Lui par la techouva (le retour, le repentir) d'un cœur entier, et que nous accomplirions et observerions la Torah de Moche Son serviteur et de Ses serviteurs les prophètes. Et bien que 'dans leur détresse Il est en détresse', le Nom béni 'ébranle la muraille' (cf.
Isaie 22,5) dans tous les mondes et dans tous les cieux, frappe dans tous les cieux et fait descendre deux larmes dans la grande mer (cf. Berakhot 59a).
Mais Il se console, pour ainsi dire, Lui-même, de ce que par cela Israël reviendra, que nous aurons un cœur pur et qu'un esprit droit sera renouvelé en nous (cf. Psaumes 51,12) ; et Il s'en console, pour ainsi dire, de ce qu'ils reviendront à Lui par la techouva.
Et c'est pourquoi Il a averti par l'intermédiaire de Ses serviteurs les prophètes et a donné force et permission à Nevoukhadnetsar l'impie de détruire la maison de notre Elokim, c'est-à-dire de telle manière qu'ils accomplissent la Torah de Moche et de Ses serviteurs les prophètes, comme fit Darius II, qui envoya Ezra enseigner au peuple la Torah et les commandements ; et même s'il ne l'ordonnait pas, qu'à tout le moins il laissât Israël accomplir la Torah et les commandements. Et assurément, par le poids de l'exil et par la destruction de la maison de notre Elokim, Israël, peuple saint, serait revenu au Nom béni.
Mais Nevoukhadnetsar l'impie n'a pas agi ainsi : il a au contraire décrété sur Israël qu'ils serviraient l'idolâtrie et se prosterneraient devant la statue, et qu'ils ne feraient pas techouva, comme il est expliqué dans le Midrach Eikha sur le verset 'nous nous sommes épuisés et il n'y a pas eu de repos pour nous' (Lamentations 5,5) : Nevoukhadnetsar, que ses os soient broyés, ordonna à Nevouzaradan : 'Leur Elokim accueille les pénitents, et Sa main est tendue pour recevoir ceux qui reviennent ; puisque tu les soumets, ne les laisse pas prier, afin qu'ils ne fassent pas techouva et que leur Elokim n'ait pas pitié d'eux, et que cet homme-là ne descende pas dans la noirceur des ténèbres ; mais ne les laisse pas s'arrêter.' Puisqu'il les avait soumis, lorsque l'un d'eux s'arrêtait, il le prenait, le découpait membre par membre et le jetait devant eux, et ils marchaient malgré eux, contre leur gré. Fin de la citation du Midrach.
Et il décréta aussi sur les fils du roi qu'ils se souilleraient par la nourriture du roi (pat bag, les mets interdits de la table royale ; cf. Daniel 1,8).
והנה אחר שנבוכדנצר הרשע גזר ומנע את ישראל מלעשות מצות הבורא ברוך הוא אזי השם יתברך מקרקר קיר על צרות ישראל אחר שנבוכדנצר הרשע וכן כל הרשעים מייסרין אותם ובצרתם לו צר. וזהו המחשבה שעל ידי יסורין יעשו תשובה לא נגמרה, כי אדרבה רשעים הללו מבטלין את ישראל ממצות הבורא ברוך הוא שישובו וכביכול קורא ה' למספד על צרת ישראל ויסורין שלנו כיון שלא נגמרה מחשבת הבורא ברוך הוא שישובו ישראל ושנית כביכול מוריד ב' דמעות לים הגדול על שאין עושין ישראל מצות וכופין את ישראל לעשות עבירות נגד רצונו יתברך שמו והשם יתברך נוקם בהם באומות העולם הצרים לישראל עבור ב' דברים.
אחד, עבור יסורין שמיסרין ומצירין לישראל כיון שאין מניחין את ישראל לעשות תשובה. ונבוכדנצר וכל הרשעים כפו ישראל לעשות עבירות ונוקם בהם ופורע עבור שמצירין את ישראל ונחרב בית המקדש.
וטעם שני, נוקם בהם עבור שישראל עבור כפייתם עושין עבירות נגד רצונו יתברך שמו ועבור אלו שני דברים נוקם מצרי ישראל:
Or, après que Nevoukhadnetsar l'impie a décrété et a empêché Israël d'accomplir les commandements du Créateur, béni soit-Il, alors le Nom béni 'ébranle la muraille' sur les détresses d'Israël, puisque Nevoukhadnetsar l'impie et de même tous les impies les font souffrir, et 'dans leur détresse Il est en détresse'. Et cette pensée, que par les souffrances ils feraient techouva, ne s'est pas accomplie ; car au contraire, ces impies empêchent Israël des commandements du Créateur, béni soit-Il, par lesquels ils reviendraient ; et pour ainsi dire, ה' 'appelle au deuil' (cf.
Isaie 22,12) sur la détresse d'Israël et sur nos souffrances, puisque la pensée du Créateur, béni soit-Il, qu'Israël revienne, ne s'est pas accomplie. Et deuxièmement, pour ainsi dire, Il fait descendre deux larmes dans la grande mer de ce qu'Israël n'accomplit pas les commandements et de ce qu'on contraint Israël à commettre des transgressions contre Sa volonté, béni soit Son Nom.
Et le Nom béni se venge d'eux, des nations du monde qui oppriment Israël, pour deux motifs. L'un, pour les souffrances qu'ils infligent et les détresses qu'ils causent à Israël, puisqu'ils ne laissent pas Israël faire techouva ; et Nevoukhadnetsar et tous les impies ont contraint Israël à commettre des transgressions, et Il se venge d'eux et exige le paiement pour ce qu'ils oppriment Israël et pour ce que le Temple a été détruit.
Et le second motif : Il se venge d'eux de ce qu'Israël, du fait de leur contrainte, commet des transgressions contre Sa volonté, béni soit Son Nom. Et pour ces deux motifs, Il se venge des oppresseurs d'Israël.
וזה הוא האל הנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, כלומר האל הנפרע לנו מצרינו שעושין לגופים של ישראל יסורין וצרות וידוע אויבי נפש נקראים אותן שאין מניחין נפשות ישראל לעשות מצות הבורא ברוך הוא וברוך שמו. וזה הוא משלם גמול לכל אויבי נפשינו, הוא מטעם שני שמצירים לנפש שכופין את הנפש לעשות עבירות ואין מניחין לעשות מצות הבורא יתברך שמו כמ"ש.
ויתורץ קושית הרמב"ם בספר המדע והרמב"ן, למה נענשו מצירי ישראל כגון פרעה ונבוכדנצר הרשעים ויתר רשעים כיון שהשם יתברך צוה אותם. ומצאתי כן במדרש שיר השירים (שיה"ש ח, יב) על פסוק כרמי שלי לפני האלף לך כו' עיין שם וביתר מקומות בשיר השידים.
ועוד טעם אחר שנענשו מצירי ישראל והוא קרוב לטעם הראשון, כי אם היה כונת הרשעים במה שמצירין ובמה שהחריב נבוכדנצר הרשע את בית המקדש אם היה כונתו רק לקיים מצות הבורא ברוך הוא אפשר לא היו נענשין, רק כונתם היה שזדון לבם השיאם ורגליהם לרע ירוצו וכל כונתם היה רק להרע ואלולי שהשם יתברך גוזר זה גם כן היו עושין רע ומייסרין כי דרכם כסל למו ורגליהם לרע ירוצו ולכן נענשו כיון שכל כונתם לא היה לעשות רצון יתברך שמו. רק כונתם היה לעשות רע וליסר ולהרע את ישראל לכן השם יתברך נוקם בהם.
אמנם ב' טעמים הנ"ל הוא דבר אחד. שבאם היה כונתם לעשות רצון הבורא ברוך הוא וברוך שמו בודאי היו מניחים ישראל לעשות תשובה ולא היו כופין לישראל לעבור על מצותיו, כי כן רצון הבורא ברוך הוא וברוך שמו שעל ידי יסורין יעשו תשובה.
ועוד שבאם היה כונתם לעשות רצון הבורא ברוך הוא וברוך שמו בודאי היו עושין בבושה ואימה וביראה ולא בחירופין וגדופין כדרך שעשה נבוכדנצר הרשע בחורבן בית המקדש:
Et c'est là le sens de 'le Dieu qui exige pour nous vengeance de nos oppresseurs et qui rend leur salaire à tous les ennemis de notre âme' (bénédiction dite après la lecture de la Meguila). C'est-à-dire : 'le Dieu qui exige pour nous vengeance de nos oppresseurs', ceux qui infligent aux corps d'Israël des souffrances et des détresses ; et il est connu que sont appelés 'ennemis de l'âme' ceux qui ne laissent pas les âmes d'Israël accomplir les commandements du Créateur, béni soit-Il et béni soit Son Nom.
Et c'est cela, 'qui rend leur salaire à tous les ennemis de notre âme' : cela relève du second motif, qu'ils oppriment l'âme, car ils contraignent l'âme à commettre des transgressions et ne la laissent pas accomplir les commandements du Créateur, béni soit Son Nom, comme il a été dit. Ainsi se résout la difficulté du Rambam dans le Sefer haMada et du Ramban : pourquoi les oppresseurs d'Israël ont-ils été punis, comme Pharaon et Nevoukhadnetsar les impies et les autres impies, puisque le Nom béni le leur avait ordonné ?
Et j'ai trouvé de même dans le Midrach sur le Chir haChirim (Cantique des cantiques), sur le verset 'ma vigne est à moi, devant moi ; les mille pièces d'argent pour toi' etc. (Cantique 8,12), vois là, et en d'autres endroits encore du Chir haChirim.
Et il y a encore un autre motif pour lequel les oppresseurs d'Israël ont été punis, et il est proche du premier motif : car si l'intention des impies, dans ce qu'ils oppriment et dans ce que Nevoukhadnetsar l'impie a détruit le Temple, si son intention avait été seulement d'accomplir le commandement du Créateur, béni soit-Il, peut-être n'auraient-ils pas été punis ; mais leur intention était telle que l'insolence de leur cœur les a égarés, et 'leurs pieds courent au mal' (cf. Proverbes 1,16), et toute leur intention n'était que de faire le mal ; et même si le Nom béni n'avait pas décrété cela, ils auraient également fait le mal et infligé des souffrances, car 'telle est leur voie, folie pour eux' (Psaumes 49,14) et 'leurs pieds courent au mal'.
C'est pourquoi ils ont été punis, puisque toute leur intention n'était pas de faire Sa volonté, béni soit Son Nom, mais seulement de faire le mal, de châtier et de nuire à Israël ; c'est pourquoi le Nom béni se venge d'eux. Toutefois, les deux motifs susmentionnés sont une seule et même chose : car si leur intention avait été de faire la volonté du Créateur, béni soit-Il et béni soit Son Nom, assurément ils auraient laissé Israël faire techouva et ne l'auraient pas contraint à transgresser Ses commandements, car telle est la volonté du Créateur, béni soit-Il et béni soit Son Nom, que par les souffrances ils fassent techouva.
Et de plus, si leur intention avait été de faire la volonté du Créateur, béni soit-Il et béni soit Son Nom, assurément ils l'auraient fait avec honte, effroi et crainte, et non avec outrages et blasphèmes, à la manière dont agit Nevoukhadnetsar l'impie lors de la destruction du Temple.
למשל המלך שצוה לעבדו שיקח עטרה מעל ראשו. והנה לולי צוואת המלך הלוקח עטרה מהמלך מעל ראשו חייב מיתה אפס כיון שצוה המלך כן ליקח עטרה מעל ראשו רשות לו ליקח.
אמנם כיון שהוא עושה בזיון המלך היה לו לעשות באימה ויראה והיה לו לצער את עצמו על בזיון המלך ולא בשמחה ובטוב לבב והעושה כן הדברים ששמח בתקלת המלך ורצונו וחפצו בתקלת המלך ונראים דברים שרצונו לעשות הכל נגד המלך והמלך נוקם בו. כן הדבר הזה, שישעיה הנביא ע"ה וירמיה הנביא ע"ה התנבאו שיחרב בית המקדש בעונותינו וליטול עטרת ראשינו היה למחריבו להחריב אותו באימה ויראה ושיצערו המחריבים את עצמם בחורבן בית המקדש שמחריבין בית האל כדרך הנוטל עטרה מעל ראש המלך בצווי המלך והם לא עשו כן כי אם חרפו וגדפו ושמחו בחורבן בית ה' א-להינו וראוי לעשות נקמה בהם ולקעקע ביצתן עבור ששמחו בתקלת המלך ובחילול השם ובקלון מלכות שמים ויותר שחרפו וגדפו בהן נראין הדברים שלא היה כונתם לעשות רצון הבורא יתברך שמו, רק נגד רצונו ברוך הוא.
ובמגילת איכה נתבאר על פסוק (איכה ב, ז) הסגיר ה' ביד אויב חומות ארמנותיה קול נתנו בבית ה' כיום מועד כו'. וביותר וראוי לנקום בהם כשמצירין את ישראל, כי כשהמלך מצוה לעבדיו ליסר את בנו שהולך לתרבות רעה.
והנה אם העבד אוהב את המלך אזי עולה במחשבתו, כי המלך יש לו צער כשמייסרין את בנו וגם לעבד ראוי לצער בצער המלך והיה לו לעבד לצער את עצמו כשמייסד את בן המלך. אכן אם העבד שמח כשמייסר את בן המלך נראה שהוא שונא להמלך ומשמח את עצמו בתקלת המלך ראוי להמלך לנקום בהם כיון שהוא שונא המלך, כן הדברים, כשהשם יתברך מסר את ישראל עמו ביד הרשעים לייסרם היה לצער את עצמו בצרות השכינה כביכול כי עמו אנכי בצרה ובכל צרתם לו צר.
ולא כן הרשעים נבוכדנצר ופרעה וכל הרשעים שמחים בצרת ישראל נראין הדברים שאין חפצם במלכות שמים ורוצים בצרת תפארת ישראל ואין כונתם לקיים מצות הבורא בדוך הוא על ידי עבדיו הנביאים וראוי לנקום בהם על שמייסרין את עמו בני ישראל אשר בך אתפאר, ודמות יעקב חקוק מתחת כסא כבודו. וגם לפרעה הרשע היה תחלת כונת הבורא ברוך הוא בגלות מצרים להסיר זוהמת חטא אדם הראשון כמו שמבואר בכתבי האר"י ז"ל ואלשי"ך הקדוש.
ואם כן היה לפרעה שלא למנוע את ישראל מלקיים מצות הבורא ברוך הוא כמ"ש בטעם הראשון ולבבו לא כן ידמה כי אם למנוע מישראל מצות הבורא ברוך הוא ומנעם מפריה ורביה ומנעם מטבילת נדה ויתר מצות כמבואר במדרשים. אם כן לא היה כונת פרעה הרשע לקיים גזירות הבורא ברוך הוא בברית בין הבתרים ידוע תדע גו', כי אם זדון לבו השיאו לעבוד בעם בני ישראל לכן ראוי שאל יתברך שמו ינקום בפרעה בעשר מכות דצ"ך עד"ש באח"ב ובר"ן מכות על הים.
וגם כפי טעם השני שהיה שמח בעבודת פרך עם בני ישראל ראוי לעשות נקמה בפרעה:
Par exemple : un roi ordonne à son serviteur de prendre la couronne de dessus sa tête. Or, sans l'ordre du roi, celui qui prend la couronne du roi de dessus sa tête est passible de mort ; mais puisque le roi a ainsi ordonné de prendre la couronne de dessus sa tête, il a la permission de la prendre.
Cependant, puisqu'il accomplit un outrage au roi, il devait le faire avec effroi et crainte, et il devait s'affliger lui-même de l'outrage fait au roi, et non avec joie et bon cœur. Et celui qui agit ainsi, qui se réjouit du dommage du roi, dont le désir et la volonté vont au dommage du roi, il apparaît de ses actes qu'il veut tout faire contre le roi, et le roi se venge de lui.
Il en est ainsi de la chose présente : Yechaya le prophète, que la paix soit sur lui, et Yirmiya le prophète, que la paix soit sur lui, ont prophétisé que le Temple serait détruit à cause de nos fautes et que la couronne de notre tête serait enlevée ; celui qui le détruit devait le détruire avec effroi et crainte, et les destructeurs devaient s'affliger eux-mêmes de la destruction du Temple, puisqu'ils détruisent la maison de Dieu, à la manière de celui qui prend la couronne de dessus la tête du roi sur l'ordre du roi. Mais eux n'ont pas agi ainsi : au contraire, ils ont outragé et blasphémé, et se sont réjouis de la destruction de la maison de ה' notre Elokim.
Il convient donc d'exercer sur eux la vengeance et de détruire leur souche jusqu'à la racine, parce qu'ils se sont réjouis du dommage du roi, de la profanation du Nom et de l'humiliation de la royauté des cieux ; et plus encore parce qu'ils ont outragé et blasphémé : il apparaît par là que leur intention n'était pas de faire la volonté du Créateur, béni soit Son Nom, mais [d'agir] contre Sa volonté, béni soit-Il. Et dans la Meguilat Eikha cela est expliqué sur le verset 'ה' a livré aux mains de l'ennemi les murs de ses palais ; ils ont poussé des cris dans la maison de ה' comme en un jour de fête' etc.
(Lamentations 2,7). Et plus encore, il convient de se venger d'eux lorsqu'ils oppriment Israël.
Car lorsque le roi ordonne à ses serviteurs de châtier son fils qui va vers la mauvaise conduite, si le serviteur aime le roi, alors il lui vient à la pensée que le roi éprouve de la peine lorsqu'on châtie son fils, et qu'il convient aussi au serviteur de s'affliger de la peine du roi ; le serviteur devait donc s'affliger lui-même lorsqu'il châtie le fils du roi. Mais si le serviteur se réjouit lorsqu'il châtie le fils du roi, il apparaît qu'il hait le roi et qu'il se réjouit du dommage du roi, et il convient au roi de se venger d'eux, puisqu'il hait le roi.
Il en est ainsi : lorsque le Nom béni a livré Israël Son peuple aux mains des impies pour les châtier, ils devaient s'affliger eux-mêmes des détresses de la Chekhina (la Présence divine), pour ainsi dire, car 'Je suis avec lui dans la détresse' et 'dans toute leur détresse Il est en détresse'. Mais il n'en est pas ainsi des impies : Nevoukhadnetsar, Pharaon et tous les impies se réjouissent de la détresse d'Israël ; il apparaît par là qu'ils ne désirent pas la royauté des cieux et qu'ils veulent la détresse de la splendeur d'Israël, et que leur intention n'est pas d'accomplir le commandement du Créateur, béni soit-Il, transmis par Ses serviteurs les prophètes.
Il convient donc de se venger d'eux pour ce qu'ils châtient Son peuple, les enfants d'Israël, 'par qui Je me glorifie' (cf. Isaie 49,3), et dont l'image de Yaakov est gravée sous le trône de Sa gloire.
Et pour Pharaon l'impie aussi : l'intention première du Créateur, béni soit-Il, dans l'exil d'Égypte, était d'ôter la souillure de la faute d'Adam, le premier homme, comme il est expliqué dans les écrits du Ari zal (Rabbi Its'hak Louria, de mémoire bénie) et de l'Alchikh le saint. S'il en est ainsi, Pharaon ne devait pas empêcher Israël d'accomplir les commandements du Créateur, béni soit-Il, comme il a été dit dans le premier motif ; mais son cœur n'en jugeait pas ainsi : il voulait au contraire empêcher Israël des commandements du Créateur, béni soit-Il, et il les a empêchés de la procréation, il les a empêchés de l'immersion rituelle de la nidda (la femme en état d'impureté menstruelle) et des autres commandements, comme il est expliqué dans les midrachim.
S'il en est ainsi, l'intention de Pharaon l'impie n'était pas d'accomplir les décrets du Créateur, béni soit-Il, prononcés lors de l'alliance des morceaux, 'Sache bien' etc., mais c'est l'insolence de son cœur qui l'a égaré à asservir le peuple des enfants d'Israël. C'est pourquoi il convient que Dieu, béni soit Son Nom, se venge de Pharaon par les dix plaies, דצ״ך עד״ש באח״ב (acronyme des dix plaies : sang, grenouilles, poux ; bestioles, peste, ulcères ; grêle, sauterelles, ténèbres, mort des premiers-nés), et par les deux cent cinquante plaies (ר״ן) sur la mer.
Et aussi selon le second motif, puisqu'il se réjouissait du dur labeur du peuple des enfants d'Israël, il convient d'exercer la vengeance sur Pharaon.