« Yaakov sortit de Béer-Chéva » (Berechit 28,10). Rabbi Lévi Its'hak : Yaakov pose sa pensée sur la pierre de faite, l'assemblée d'Israël unie dans le mazal d'en haut, pour la faire passer de la puissance à l'acte. Toute sainteté exige d'abord un réceptacle (keli), un hinoukh. Il sort du puits des sept mesures, va vers le 'haron de l'exil, rencontre la peine du Makom et de la Che'hina ; la lumière s'obscurcit. L'échelle montre que l'exil touche le ciel ; des étincelles montent et descendent. Hachem se tient au-dessus de lui : le Nom est avec eux dans la détresse. Yaakov s'éveille, érige la pierre et verse l'huile de la ''Hokhma d'en haut.
Aussi : Yaakov, sept fois le Nom, sort de la Terre pour élever des étincelles, Its'hak non ; le hod va avec le tsadik, c'est pourquoi « il alla » et non « il descendit » ; les justes teintent l'effluence et l'accordent ou la retirent aux méchants
ויצא יעקב מבאר שבע כו' (בראשית כח, י), עד סוף הפרשה. ויבואר בזה מה שאנו קורין לנס דחנוכה בשמן לשון חנוכה.
כי חנוכה הוא מלשון חינוך. ותוכן הדברים, דמצינו בתורה גבי חינוך הבגדים של כהנים שנאמר (שמות כט, לג) למלא את ידם לכהן כו', דהנה כל דבר אשר נעשה מקום להשראת הקדושה עליונה צריכה מקודם לעשות כלי והכנה ובית קיבול שיהיה מקום להקדושה הבאה אחר כך לשרות בדבר ההוא וזה נקרא חינוך כמו שמחנכין הנער במצות שיהא כלי מזומנת לקבל השראת הקדושה שחל עליו בעת גדולתו.
והנה יעקב אבינו הסתכל ביחוד עליון מראשית המחשבה וראה שיסוד כל העולמות הוא כנסת ישראל כמאמר חכמינו ז"ל (בראשית רבה א) ישראל עלה במחשבה בראשית ברא וכו', בשביל ישראל שנקראים ראשית, והם נקראים אבן הראשה שממנו הושתת עולם, כי הם יסוד כל העולמות עליונים ותחתונים ובמחשבה שם נקרא אבן הנ"ל בלשון יחיד, כי שם נתאחד כללות ישראל באחדות האמיתי במזל עליון. והנה יעקב אבינו נתן שכלו ומחשבתו והניח מוחו על זה הענין שהשתוקק יעקב אבינו להוציא הדבר מכח אל הפועל משורש אשר משם רועה אבן ישראל (בראשית מט, כד) אל התפשטות לנטוע כנסת ישראל בנין שלם בכל ענינם בשנים עשר שבטי י"ה המכוונין נגד י"ב גבולי אלכסון ולהיות המרכבה שלימה מששים רבוא ישראל כמאמר חכמינו ז"ל אין השכינה שורה פחות מששים רבוא ישראל, ולהיות קומה שלימה מאברים ופרקים ולהיות הכל מכוון כנגד העולמות ואורות העליונים ולהוציא זה האבן מן הכלל אל הפרט על זה הניח יעקב אבינו מוחו וראשו.
וזהו שהכתוב מכנה שיעקב הניח ראשו על האבן, זה כינוי שהניח מחשבתו ושכלו על אבן הראשה הנ"ל. אך שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, שבוודאי שכב על האבן ויצק עליו שמן כמו שמבואר בכתוב, רק שרמז יעקב במחשבתו וכוון על דבר אחר על אבן הרוחני היא ראשית המחשבה הוא פינת יסוד העולם להיות מקושר אל המעשה בכל ענפיו ופרטיו להיות בנין מפואר מחדרים ומפלטרין שממנו כמה וכמה צדיקים ולומדי תורה זה היה עבודת יעקב והסתכל באחדות של כנסת ישראל עד סוף כל הדורות ואחר כך ראה יעקב ברוח קדשו הירוס של כנסת ישראל וחורבן בית המקדש וגודל החרון אף והדינים שעברו על ישראל:
'Yaakov sortit de Béer-Sheva etc.' (Genèse 28,10), jusqu'à la fin de la parachah. On expliquera par là pourquoi nous appelons du terme ''Hanouka' le miracle de 'Hanouka, qui fut le miracle de l'huile.
Car 'Hanouka vient du mot hinoukh (initiation, inauguration, éducation). Et voici le fond de la chose : nous trouvons dans la Torah, a propos de l'inauguration des vêtements des cohanim, qu'il est dit (Exode 29,33) 'pour emplir leur main afin d'exercer le sacerdoce etc.'.
Car toute chose dont on fait un lieu pour la résidence de la sainteté d'en haut exige que l'on fasse d'abord un réceptacle (keli), une préparation et un contenant, afin qu'il y ait un lieu pour que la sainteté qui viendra ensuite puisse résider en cette chose ; et cela s'appelle hinoukh, comme on initie l'enfant aux mitsvot afin qu'il soit un réceptacle prêt à recevoir la résidence de la sainteté qui se posera sur lui au temps de sa majorité. Or Yaakov notre père contempla l'union d'en haut (yihoud elyon) depuis le commencement de la pensée, et vit que le fondement de tous les mondes est l'assemblée d'Israël (Knesset Israël, la communauté spirituelle d'Israël), comme le disent nos sages, de mémoire bénie (Berechit Rabba 1) : 'Israël est monté dans la pensée' ; 'Au commencement (berechit) Il créa etc.' - pour Israël, qui est appelé 'commencement' (rechit).
Et ils sont appelés 'la pierre de faite' (even ha-rocha), dont le monde à été fondé, car ils sont le fondement de tous les mondes, ceux d'en haut et ceux d'en bas ; et dans la pensée, là, cette pierre est nommée au singulier, car là la totalité d'Israël s'unifie dans l'unité véritable, dans le mazal d'en haut (la source supérieure d'effluence). Or Yaakov notre père appliqua son intellect et sa pensée, et posa son cerveau sur cette affaire, car Yaakov notre père aspirait à faire passer la chose de la puissance à l'acte, depuis la racine dont il est dit 'de là, le berger, la pierre d'Israël' (Genèse 49,24), vers le déploiement : planter l'assemblée d'Israël comme un édifice complet en toutes ses dimensions, en douze tribus de י"ה (Yah), qui correspondent aux douze limites diagonales ; et afin que le char (merkava) soit complet par les six cent mille d'Israël, comme le disent nos sages, de mémoire bénie : la Chekhina ne réside pas sur moins de six cent mille d'Israël ; et afin qu'il y ait une stature complète (koma chelema) faite de membres et d'articulations, et que tout soit ajusté en correspondance avec les mondes et les lumières d'en haut ; et pour faire sortir cette pierre du général au particulier - c'est sur cela que Yaakov notre père posa son cerveau et sa tête.
Et c'est ce que l'Écriture désigne en disant que Yaakov posa sa tête sur la pierre : c'est une désignation du fait qu'il posa sa pensée et son intellect sur la pierre de faite susdite. Mais le verset ne sort pas de son sens simple : assurément il se coucha sur la pierre et versa sur elle de l'huile, comme l'Écriture l'expose ; seulement, Yaakov fit allusion dans sa pensée et visa autre chose : la pierre spirituelle, qui est le commencement de la pensée, la pierre d'angle du fondement du monde, afin qu'elle soit liée à l'acte en toutes ses branches et tous ses détails, pour être un édifice magnifique fait de chambres et de palais, dont sortent tant et tant de justes (tsadikim) et d'étudiants de la Torah.
Tel fut le service de Yaakov, et il contempla l'unité de l'assemblée d'Israël jusqu'à la fin de toutes les générations. Et ensuite Yaakov vit par son esprit saint la ruine de l'assemblée d'Israël, la destruction du Temple, et l'ampleur de la colère et des rigueurs (dinim) qui passèrent sur Israël.
ועל זה ויצא יעקב מבאר שבע, רצה לומר שיצא מאותו הסתכלות של היחוד עליון אשר משם נובע שפע לכל העולמות לכל שבע המדות המכונה בשם באר שבע. וילך חרנה, והסתכל באותו החרון אשר יעברו על כנסת ישראל והיה לו צער גדול מאוד בהרגישו צער גודל הצרות אשר יסבלו זרעו בגלות ויהיה להם ירידה חס ושלום.
וזהו שכתוב ויפגע במקום, רצה לומר לבד מזה הצער של זרעו הרגיש ופגע בצערו של מקום כביכול מקומו של עולם אשר בכל צרתם לו צר וחשש יעקב מאוד על צער שכינה כביכול. וזהו שכתוב וילן שם כי בא השמש, היה לו לינה, רצה לומר שנחשך לו האור שם מחמת גודל צער ישראל וגלות השכינה ונפסק מהדבקות.
ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, הניח מחשבתו על זה הדבר. לכך כתיב מאבני, כי זה קאי על הירוס כנסת ישראל שנפרדו.
וזה שכתוב ויחלום, רצה לומר שהתגבר יעקב אבינו מאוד במחשבתו על זה הדבר ההירוס הנ"ל מחמת שזה הדבר הוא גדול בכמות אף שלעיני בשר ודם נדמה שהגלות אינו אלא למטה בארציות. וזה שכתוב והנה סולם מוצב ארצה אבל וראשו מגיע השמימה, כי באמת שורש כל הגלות נוגע עד רום שמים העליונים, כי בעת הגלות יש תשות כח למעלה ונפסק חלילה השפע עליונה.
והנה מלאכי א-להים עולים ויורדים בו, רצה לומר שבאמת על ידי הגלות יש עליה לכמה ניצוצות הקדושים אשר יש להם עליה על ידי עול הגלות אבל על ידי ירידת ישראל יש חס ושלום ירידה לכמה ניצוצות קדושים הנקראים מלאכי א-להים אך יעקב הזכיר את עצמו. והנה ה' נצב עליו, שכיון שגלו ישראל השכינה כביכול עמהם על דרך עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו) אם כן כיון שהשם יתברך עמנו מעתה אין לנו אלא צער של מקום.
והנה השם יתברך כשראה שהיה יעקב מחשבתו על צער השכינה וזרע ישראל ואז הבטיח לו השם אני ה' א-להי אברהם אביך וכו' הארץ אשר אתה שוכב עליה, רצה לומר שאתה דואג עליו בודאי אתננה לך ולזרעך. והנה אנכי עמך ושמרתיך, רצה לומר אף שהם בגלות אנכי אהיה עמהם ואשמור אותם.
והשיבותיך אל האדמה, רצה לומר אף שגלו אשיב את שבותם ואקבל אותם. עד אם עשיתי את אשר דברתי לך.
ויקץ יעקב משנתו, רצה לומר מבחינת שינה שהוא בהסתלקות המוחין מחמת חשכות הגלות וצערן של ישראל. ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, שאנכי דמיתי חס ושלום כשכנסת ישראל הם בגלות הקדוש ברוך הוא עזבם והוא בהסתר פנים ואין משגיח עליהם אבל עתה אני רואה שהשם עמהם ואין זה כי אם בית א-להים, שהשכינה עמהם יושבת בגלותא אם כן בודאי היא לטובתם ואז חזר יעקב למחשבתו הראשונה ליקח אבן אשר שם מראשותיו, רצה לומר זה היסוד אשר הניח ראשו ומחשבתו עליו.
וישם אותה מצבה, רצה לומר שפעל להקים אותה קומה שלימה. ויצק שמן על ראשה, רצה לומר שהמשיך למעלה ההוא שמן כינוי לחכמה עליונה ומשך משם שפע חיות וקדושה ויחוד המעשה הוא חכמה עלאה אשר הוא אבן היסוד ועשה ממנו בנין שלם בכל חדריו המפוארים ועשה ממנו מדור לשכינה ויחוד למקום ברוך הוא להתיחד עם כנסת ישראל קודשא בריך הוא ושכינתיה.
וזה שכתוב ויקרא שם המקום בית אל, שהוא בית ומדור שם א"ל. וזה שאמר הכתוב ואולם לוז שם העיר לראשונה, רצה לומר דבאמת דגם קודם שעשה יעקב זה גם כן הדברים בכח ביחוד העליון, כי הוא ראשית המחשבה והכוללת כל כנסת ישראל דור ודור עד עוקבא דמשיחא רק שהיתה בבחינת לוז, כי אבר אחד יש באדם ששמו לוז והוא נסכי אשר מזה האבר נתהוה בנין אדם של כל הרמ"ח אברים וגם לעת התחיה יבנה כל הגוף מזה האבר, כי זה האבר אינו נרקב אם כן מדכל הגוף נבנה ממנו על כרחך יש באבר הזה כח וחיות של כל הרמ"ח אברים והוא כמו היולי כן האבן הראשה שהיתה ראשית המחשבה הכוללת הכל מה שהיה ומה שעתיד להיות, רק שיעקב פגע זאת והוציא מכח אל הפועל אבל הכל היה אז בכוחו יתברך, ויותר אין להאריך והבן ודו"ק:
Et c'est sur cela que porte 'Yaakov sortit de Béer-Sheva' : c'est-à-dire qu'il sortit de cette contemplation de l'union d'en haut, d'où jaillit l'effluence (chefa) vers tous les mondes, vers les sept mesures (midot), qui est désignée du nom de Béer-Sheva ('le puits des sept'). 'Et il alla vers Harane' : il contempla cette colère (haron) qui passerait sur l'assemblée d'Israël, et il en eut une très grande peine, en ressentant la douleur de l'ampleur des détresses que sa descendance souffrira dans l'exil, et qu'ils connaîtront une chute, à Dieu ne plaise. Et c'est ce qui est écrit 'il rencontra le lieu' : c'est-à-dire qu'outre cette peine pour sa descendance, il ressentit et rencontra la peine du Makom (le Lieu, désignation du Saint béni soit-Il), pour ainsi dire, 'le Lieu du monde', dont il est dit que 'dans toute leur détresse Il est en détresse' ; et Yaakov s'inquiéta beaucoup de la peine de la Chekhina, pour ainsi dire.
Et c'est ce qui est écrit 'il y passa la nuit, car le soleil s'était couché' - il y eut pour lui une nuit : c'est-à-dire que la lumière s'obscurcit pour lui, là, à cause de l'ampleur de la peine d'Israël et de l'exil de la Chekhina, et il fut coupé de l'attachement (devekout). 'Il prit des pierres du lieu et les mit sous sa tête' : il posa sa pensée sur cette chose. C'est pourquoi il est écrit 'des pierres' (au pluriel), car cela se rapporte à la ruine de l'assemblée d'Israël, qui s'est trouvée séparée.
Et ce qui est écrit 'et il rêva' : c'est-à-dire que Yaakov notre père se renforça beaucoup dans sa pensée sur cette chose, la ruine susdite, parce que cette chose est grande en quantité, bien qu'aux yeux de chair et de sang il semble que l'exil ne soit qu'en bas, dans le terrestre. Et c'est ce qui est écrit 'et voici une échelle dressée sur la terre' - mais 'son sommet atteignait le ciel', car en vérité la racine de tout l'exil touche jusqu'aux hauteurs des cieux d'en haut ; car au temps de l'exil il y a un affaiblissement de la force en haut, et l'effluence d'en haut est interrompue, à Dieu ne plaise. 'Et voici des anges d'Elokim montant et descendant par elle' : c'est-à-dire qu'en vérité, par l'exil il y a une élévation pour plusieurs étincelles saintes (nitsotsot), qui s'élèvent par le joug de l'exil ; mais par la chute d'Israël il y a, à Dieu ne plaise, une descente pour plusieurs étincelles saintes, appelées 'anges d'Elokim' ; seulement, Yaakov se ressaisit. 'Et voici ה' se tenait au-dessus de lui' : puisque, lorsque Israël est parti en exil, la Chekhina est pour ainsi dire avec eux, selon 'Je suis avec lui dans la détresse' (Psaumes 91,15) - dès lors, puisque le Nom béni est avec nous, désormais nous n'avons plus d'autre peine que la peine du Makom.
Or le Nom béni, voyant que la pensée de Yaakov portait sur la peine de la Chekhina et sur la descendance d'Israël, lui fit alors cette promesse : 'Je suis ה', Elokei Avraham ton père etc. ; la terre sur laquelle tu es couché' - c'est-à-dire : celle dont tu te soucies, assurément 'je te la donnerai, à toi et à ta descendance'. 'Et voici, je suis avec toi et je te garderai' : c'est-à-dire, même s'ils sont en exil, je serai avec eux et je les garderai. 'Et je te ramènerai vers la terre' : c'est-à-dire, même s'ils sont exilés, je ramènerai leurs captifs et je les recevrai, 'jusqu'à ce que j'aie fait ce que je t'ai dit'. 'Et Yaakov s'éveilla de son sommeil' : c'est-à-dire de l'aspect du sommeil, qui est le retrait des mohin (les cerveaux, les lumières de conscience), à cause de l'obscurité de l'exil et de la peine d'Israël. 'Et il dit : certes ה' est en ce lieu, et moi je ne le savais pas' - car moi j'imaginais, à Dieu ne plaise, que lorsque l'assemblée d'Israël est en exil, le Saint béni soit-Il l'a abandonnée, qu'Il est en occultation de la face (hester panim) et ne veille pas sur eux ; mais maintenant je vois que le Nom est avec eux, 'et ce n'est autre que la maison d'Elokim' - car la Chekhina est avec eux, siégeant en exil ; dès lors, assurément, c'est pour leur bien. Et alors Yaakov revint à sa pensée première, 'prendre la pierre qu'il avait mise sous sa tête' - c'est-à-dire ce fondement sur lequel il avait posé sa tête et sa pensée. 'Et il l'érigea en stèle' : c'est-à-dire qu'il agit pour la dresser en stature complète. 'Et il versa de l'huile sur son sommet' : c'est-à-dire qu'il fit descendre d'en haut cette huile - désignation de la Sagesse d'en haut ('Hokhma élyona) - et attira de là une effluence de vie et de sainteté, et l'union de l'acte, qui est la 'Hokhma ilaa (la Sagesse supérieure), laquelle est la pierre de fondation ; et il en fit un édifice complet en toutes ses chambres magnifiques, et il en fit une demeure pour la Chekhina et une union pour le Makom béni soit-Il, afin de s'unir avec l'assemblée d'Israël - le Saint béni soit-Il et Sa Chekhina.
Et c'est ce qui est écrit 'il appela le nom du lieu Beth-El', car c'est une maison et une demeure pour le Nom א"ל (El). Et c'est ce que dit l'Écriture : 'or Louz était le nom de la ville auparavant' - c'est-à-dire qu'en vérité, même avant que Yaakov ne fît cela, les choses étaient là aussi en puissance dans l'union d'en haut, car elle est le commencement de la pensée, qui comprend toute l'assemblée d'Israël, génération après génération, jusqu'aux talons du Messie (ikveta di-méchiha) ; seulement, elle était à l'aspect de Louz.
Car il y a dans l'homme un membre nommé louz, et il est nisekhi (נסכי, terme obscur dans le texte imprimé) : de ce membre s'est constituée la construction de l'homme avec ses deux cent quarante-huit membres (רמ"ח, 248) ; et au temps de la résurrection aussi, tout le corps sera rebâti depuis ce membre, car ce membre ne pourrit pas. Dès lors, puisque tout le corps est bâti depuis lui, il y a nécessairement dans ce membre la force et la vitalité de tous les deux cent quarante-huit membres, et il est comme la matière première (hiouli, la matière informe primordiale).
Ainsi en est-il de la pierre de faite, qui était le commencement de la pensée comprenant tout ce qui fut et tout ce qui sera ; seulement, Yaakov la rencontra et la fit passer de la puissance à l'acte, mais tout était alors en Sa puissance, béni soit-Il. Il n'y a pas lieu de s'étendre davantage - comprends, et examine bien.
או יבואר, ויצא יעקב מבאר שבע. יעקב הוא מנין שבע פעמים הוי"ה, והיה יכול לילך לחוץ לארץ לעלות נצוצות.
ויצחק הוא מנין ח' פעמים הוי"ה ושם הוא למעלה מעליות נצוצות לכך לא הורשה לילך לחוץ לארץ:
Ou bien on l'expliquera ainsi : 'Yaakov sortit de Béer-Sheva'. Yaakov (יעקב) a la valeur numérique de sept fois le Nom (הוי"ה, soit 7 x 26 = 182), et il pouvait donc aller hors de la Terre d'Israël pour y élever des étincelles.
Its'hak (יצחק) a la valeur numérique de huit fois le Nom (8 x 26 = 208), et là, c'est au-dessus des élévations d'étincelles ; c'est pourquoi il ne lui fut pas permis d'aller hors de la Terre d'Israël.
ויצא יעקב. פירש רש"י כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה כו'.
דקשה לרש"י דלמה כתוב וילך חרנה הוה ליה לכתוב וירד חרנה כפירש בכמה מקומות דההולך מארץ ישראל לחוץ לארץ כתיב וירד שארץ ישראל גבוה מחוץ לארץ. אמנם עיקר דארץ ישראל גבוה ברוחניות הקדושה מחוץ לארץ לכן כתיב וירד, מה שאין כן ביציאת הצדיק כיעקב אבינו עליו השלום כשיצא מבאר שבע פנה הודו, פירוש שההוד פנה והלך עמו וקדושת ארץ ישראל הלכה עמו דהוא ההוד ולזה כתיב וילך חרנה ולא וירד שיעקב לא ירד כלל.
וזה כוונת חכמינו ז"ל גם כן ומובא ברש"י בפסוק והנה אנכי עמך, שנעקר הר המוריה ובא לכאן עיין שם, כי יעקב היה מיצר על שהוצרך ללכת מארץ ישראל לחוץ לארץ. וכן פירש רש"י בפרשת ויגש (בראשית מו, ג) בפסוק אל תירא מרדה מצרימה עיין שם.
לכן הראה לו השם יתברך שהר המוריה נעקר אצלו ובזה סימן שלא יתירא שבעבורו ילך עמו קדושת ארץ ישראל כמו שראה עתה שבעבורו הלך הר המוריה והבן:
'Yaakov sortit'. Rachi (Rabbi Chelomo Yits'haki) explique : tant que le juste est dans la ville, il en est la splendeur (hod) etc.
Car Rachi trouve une difficulté : pourquoi est-il écrit 'et il alla vers Harane' ? Il aurait fallu écrire 'et il descendit vers Harane', comme il l'explique en plusieurs endroits : de celui qui va de la Terre d'Israël hors de la Terre, il est écrit 'il descendit', car la Terre d'Israël est plus haute que l'extérieur.
Mais l'essentiel est que la Terre d'Israël est plus haute que l'extérieur par la spiritualité de la sainteté, et c'est pourquoi il est écrit 'il descendit'. Il n'en va pas de même lors de la sortie du juste, comme Yaakov notre père, la paix sur lui : quand il sortit de Béer-Sheva, sa splendeur se détourna - c'est-à-dire que le hod se détourna et alla avec lui, et la sainteté de la Terre d'Israël alla avec lui, car c'est cela le hod ; et c'est pourquoi il est écrit 'et il alla vers Harane' et non 'il descendit', car Yaakov ne descendit nullement.
Et telle est aussi l'intention de nos sages, de mémoire bénie, rapportée par Rachi sur le verset 'et voici, je suis avec toi' : que le mont Moriah fut arraché et vint ici - vois-y ; car Yaakov s'affligeait de devoir aller de la Terre d'Israël hors de la Terre. Et ainsi Rachi explique dans la parachah Vayigach (Genèse 46,3), sur le verset 'ne crains pas de descendre en Égypte' - vois-y.
C'est pourquoi le Nom béni lui montra que le mont Moriah avait été arraché et amené auprès de lui : et par là un signe qu'il ne craigne pas, car pour lui la sainteté de la Terre d'Israël irait avec lui, comme il voyait maintenant que pour lui le mont Moriah était allé - comprends.
ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא כו' (בראשית כח, יא). ויקח מאבני, זה האותיות כמבואר בספר יצירה.
המקום, זה הקדוש ברוך הוא כמאמר חכמינו ז"ל הוא מקומו של עולם. וישם מראשותיו, כלומר בראשית המחשבה.
וזה וישכב, ויש כ"ב אותיות. במקום, כנ"ל.
ההוא, לשון נסתר, והמבין יבין:
'Il prit des pierres du lieu, les mit sous sa tête et se coucha en ce lieu etc.' (Genèse 28,11). 'Il prit des pierres (me-avnei)' : ce sont les lettres, comme l'expose le Sefer Yetsira (le Livre de la Formation). 'Le lieu (ha-Makom)' : c'est le Saint béni soit-Il, comme le disent nos sages, de mémoire bénie : Il est le Lieu du monde. 'Et il les mit sous sa tête (mi-raachotav)' : c'est-à-dire dans le commencement (rechit) de la pensée. Et voici 'et il se coucha' (וישכב) : 'il y a (יש) vingt-deux (כ"ב) lettres'. 'En ce lieu' : comme ci-dessus. 'Celui-là (ha-hou)' : au mode caché (la troisième personne), et celui qui comprend comprendra.
או יבואר, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. הדקדוקים רבו מאד בפסוק.
אך נבוא לבאר, הכלל הוא דאיתא בגמרא (חגיגה יד:) ארבעה נכנסו לפרדס ר' עקיבא יצא בשלום אמר להם כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים וכו', הכלל הוא כל הנצוצות הקדושים צריכין להאמין דבר זה שהבורא ברוך הוא ברא כל העולמות וכל הברואים מה שלמעלה ולמטה והבורא מחיה אותם ומשפיע להם כל צרכם מצד רחמנות וחסדו הגדול אפילו להשונאים של ישראל בעבור שהבורא דרכו להטיב עמהם אבל הצדיקים שבדור יש להם כח למשוך השפע כרצונם, דהיינו שלא לילך השפע רק לעובד ה' באמת אבל לרשעים לא יהיה להם שפע בעבור שאינן עושין רצון הבורא ברוך הוא והצדיקים מעוררים על ידי מעשיהם הטובים שמתלבש הבורא כביכול במדת גאוה, כי גאוה מורה שהבורא ברוך הוא מתגאה עצמו נגד התחתונים, דהיינו שלא להשפיע לרשעים שאין עושים רצונו ומשפיע רק לצדיקים שעובדים הבורא ברוך הוא באמת אבל הרשע מאוס בעיני השם יתברך להשפיע לו ומכח זה יש מפלה גדולה לכל הרשעים:
Ou bien on l'expliquera ainsi : 'Il prit des pierres du lieu, les mit sous sa tête et se coucha en ce lieu'. Les difficultés de détail sont très nombreuses dans ce verset.
Mais venons-en a l'explication. Le principe est celui-ci : il est enseigné dans la Guemara (Haguiga 14b) que quatre entrèrent au Pardes (le verger, l'étude des mystères) ; Rabbi Akiva en sortit en paix.
Il leur dit : quand vous arriverez aux pierres de marbre pur, ne dites pas 'de l'eau, de l'eau' etc. Le principe est que toutes les étincelles saintes doivent croire ceci : que le Créateur, béni soit-Il, a créé tous les mondes et toutes les créatures, ce qui est en haut et ce qui est en bas, et que le Créateur les fait vivre et leur accorde tout leur nécessaire, du côté de la miséricorde et de Sa grande bonté ('hessed), même aux ennemis d'Israël, parce que la voie du Créateur est de leur faire du bien.
Mais les justes de la génération ont le pouvoir d'attirer l'effluence selon leur volonté, à savoir que l'effluence n'aille qu'à celui qui sert ה' en vérité, tandis que les méchants n'auront pas d'effluence, parce qu'ils ne font pas la volonté du Créateur, béni soit-Il. Et les justes éveillent, par leurs bonnes actions, que le Créateur se revête pour ainsi dire de la mesure d'orgueil (gaava) : car 'orgueil' indique que le Créateur, béni soit-Il, s'exalte face aux êtres d'en bas, à savoir qu'Il n'accorde pas l'effluence aux méchants qui ne font pas Sa volonté, et qu'Il ne l'accorde qu'aux justes qui servent le Créateur, béni soit-Il, en vérité ; mais le méchant est méprisable aux yeux du Nom béni pour lui accorder l'effluence.
Et de cette force résulte une grande chute pour tous les méchants.
וזה פירוש הפסוק (שמות טו, א) אשירה לה' כי גאה גאה, רצה לומר השירה צריך להיות לה'. כי גאה, רצה לומר שמתלבש עצמו במדת גאוה, דהיינו שלא להשפיע רק לצדיקים העובדים אותו באמת להם הוא משפיע כל טוב אבל להרשעים שאין עושין רצון ה' אינו משפיע להם כלל אזי יש להם מפלה.
וזה פירוש סוס ורוכבו רמה בים (שם) רצה לומר, כיון שהבורא ברוך הוא אינו משגיח להשפיע עליהם יש להם מפלה שלימה כנ"ל. נמצא הצדיקים מעוררים במעשים הטובים שלהם כרצונם לזה להשפיע ולזה שלא להשפיע.
וזה היה העבדות של לוים שהיו מזמרים בכלי שיר לפעמים היו מגביהים קולם בשיר ולפעמים היו נמוך קולם כמו שידוע לחכמי המוזיק"א כי כשהיו מגביהים קולם בשיר היה נרמז שרצונם לסלק השפע מרשעים שאינם עושים רצון הבורא וכשהיו מזמרים בקול נמוך אדרבא כוונתם להמשיך השפע בתחתונים בכל הברואים, דהיינו גם לרשעים הגם שאין עושים רצון הבורא אף על פי כן יהיה השפע מצד הטוב ורחמנות. והכלל השפע בשעה שירד מהשם יתברך אין לה שום גוון והוא נקרא כלל באשר הוא כלול בכל הטובות והישועות רק כשבא להברואים אזי הברואים עושים צורה בהשפע, דהיינו על ידי אותיות.
למשל זה הצדיק שצריך פרנסה אזי השפע בא לפרנסה נמצא אותיות פרנסה הוא הגוון של השפע וכן כשצריך חן אזי השפע בא לו לחן נמצא הברואים הם המה המציירים ציורים בהשפע כנ"ל והצדיקים שממשיכין השפע בכל העולמות ולעולם התחתון זה נקרא אורך, כי לשון אורך מורה עד היכן מתפשט עצמו השפע דרך כל העולמות עד לעולם התחתון והציור ציורים שעושה הגוון בהשפע למשל זה שצריך פרנסה אזי האותיות פרנסה הוא הגוון של השפע כנ"ל זה נקרא רוחב באשר שממשיך אותו השפע שיורד מהשם יתברך לחן או לפרנסה ובאמת רוחב מורה על איזה צד שרוצה לו להרחיב את עצמו כן הצדיקים ממשיכין את השפע ועושין הגוון בשפע כפי צרכם כנ"ל:
Et voici l'explication du verset (Exode 15,1) 'Je chanterai à ה' car Il s'est exalté' : c'est-à-dire que le chant doit être pour ה'. 'Car Il s'est exalté (ki gaoh)' : c'est-à-dire qu'Il se revêt de la mesure d'orgueil, à savoir de n'accorder l'effluence qu'aux justes qui Le servent en vérité - à eux Il accorde tout bien - tandis qu'aux méchants, qui ne font pas la volonté de ה', Il n'accorde rien du tout ; alors ils ont leur chute. Et voici l'explication de 'le cheval et son cavalier, Il les a jetés à la mer' (ibid.) : c'est-à-dire que, puisque le Créateur, béni soit-Il, ne veille pas à leur accorder l'effluence, ils subissent une chute complète, comme ci-dessus.
Il en résulte que les justes éveillent, par leurs bonnes actions, selon leur volonté : pour celui-ci accorder l'effluence, pour celui-là ne pas l'accorder. Et tel était le service des Lévites, qui chantaient avec des instruments de musique : parfois ils élevaient leur voix dans le chant, et parfois leur voix était basse, comme le savent les maîtres de la musique (מוזיק"א).
Car lorsqu'ils élevaient leur voix dans le chant, il était fait allusion à leur volonté de retirer l'effluence aux méchants qui ne font pas la volonté du Créateur ; et lorsqu'ils chantaient à voix basse, au contraire, leur intention était de faire descendre l'effluence dans les êtres d'en bas, dans toutes les créatures, à savoir même aux méchants : bien qu'ils ne fassent pas la volonté du Créateur, l'effluence leur viendrait malgré tout du côté du bien et de la miséricorde. Et le principe : l'effluence, à l'heure où elle descend du Nom béni, n'a aucune teinte, et elle est appelée 'général' (kelal), en ce qu'elle inclut tous les biens et tous les saluts ; ce n'est que lorsqu'elle parvient aux créatures que les créatures font une forme dans l'effluence, à savoir par le moyen des lettres.
Par exemple, ce juste qui a besoin de subsistance (parnassa) : alors l'effluence vient pour la subsistance, et il en résulte que les lettres de 'parnassa' sont la teinte de l'effluence ; de même, quand il a besoin de grâce (hen), l'effluence lui vient pour la grâce. Il en résulte que ce sont les créatures qui dessinent des figures dans l'effluence, comme ci-dessus.
Et les justes qui font descendre l'effluence dans tous les mondes et jusqu'au monde inférieur - cela s'appelle 'longueur' (orekh), car le terme 'longueur' indique jusqu'où l'effluence se déploie à travers tous les mondes jusqu'au monde inférieur ; et le fait de dessiner les figures qui donnent la teinte à l'effluence - par exemple celui qui a besoin de subsistance, alors les lettres de 'parnassa' sont la teinte de l'effluence, comme ci-dessus - cela s'appelle 'largeur' (rohav), en ce qu'il attire cette effluence qui descend du Nom béni vers la grâce ou vers la subsistance. Et en vérité, 'largeur' indique le côté vers lequel on veut s'élargir ; ainsi les justes attirent l'effluence et font la teinte dans l'effluence selon leur besoin, comme ci-dessus.