« Et l'obscurité était sur la face de l'abîme, et le souffle d'Elokim planait sur la face des eaux » (Berechit 1,2). Rabbi Lévi Its'hak enseigne « là où est la joie, là soit le tremblement » : voir sa grandeur donne joie de Le servir et tremblement ; un bien reçu demande crainte et honte. L'abîme est la source de l'influx, l'obscurité est la crainte ; « pnei », écrit le Ramban, désigne le regard. Le souffle d'Elokim sur les eaux : tout don vient de l'abondance de ses 'hassadim ; l'eau est le ''hessed. Qui s'habitue à cela s'attache au ayin (le néant) et à l'humilité, et devient un char (merkava) pour les mondes supérieurs.
Aussi : la Torah commence par Berechit : les mitsvot, vitalité de chaque chose, par lesquelles Yehochoua conquit ; lumière et obscurité : il désire davantage les actes des justes, qui rapprochent par la bonté ; Perets et Zera'h : saisir l'éveil quotidien de la crainte
ואמר הכתוב וחושך על פני תהום ורוח א-להים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב), השם יתברך הורה אותנו מדות ישרים להיות מעוררים העולמות והמדות המצוחצחין העליונים שירגיל האדם את עצמו במקום גילה שם תהא רעדה. ופרשנו שכאשר מראה המלך לעבדו אוצרותיו הגנוזים וממשלתו וגבורתו והיכליו וחדריו הנעולים אז מגיע לעבדו שמחה וחדוה שרואה אוצרים הגנוזים והנחמדים ומשמח את עצמו שעובד למלך גדול כזה אבל מגיע אליו רעדה האיך יכול לעבוד מלך גדול כזה מכל שכן אם עובר על מצותיו חס וחלילה נופל עליו חיל ואימה ורעדה וזהו במקום גילה שם וכו' (ברכות ל:).
כשרואה במחשבתו גדלות הבורא ברוך הוא האיך שכל העולמות וכל המלאכים וכל היכלות מספרים תהלתו וכולם מלאים חיל ואימה ורעדה ונמצא כשהשם יתברך מאיר ושולח במחשבתו הארה זאת אז מגיע אליו שמחה כשעובד א-להי הא-להים אבל כשמסתכל במחשבתו בגדלות השם יתברך אז תהא שם רעדה לפני מי הוא עובד לפני מי הוא מדבר ולפני מי הוא יושב ואז דיבורו ותפלתו באימה ויראה ובבושה וגם כשהשם יתברך נותן לאדם טובה כיון שרואה שהשם יתברך נותן טובה וכל הטובות הוא מאת הבורא ברוך הוא יחשוב בדעתו כיון שהמלך גדול מסתכל בו ועושה עמו טובה יש לו לאדם ללבוש רעדה ולתקן מעשיו להתבייש במעשיו ולהלביש את עצמו במדת הבושה כיון שהמלך גדול מסתכל בו ועושה עמו טובה וזה אופן השני במקום גילה שם תהא רעדה. ואמר הכתוב וחושך על פני תהום.
כי תהום נקרא מקור השפע, כי תהום הוא מקור המים, ומים מרומז על שפע וחושך הוא היראה כידוע. וזהו וחושך על פני תהום, שיתלבש במדות היראה והבושה כשמסתכל במקור השפע ומלת פני הוא הסתכלות על דבר כמו שכתב הרמב"ן בפרשת יתרו על פסוק (שמות כ, ג) לא יהיה לך וכו' על פני עיין שם כמו על פניך יברכוך.
וזהו על פני תהום, כשהשם יתברך נותן שפע וטובה אז יבא לו מזה יראה ובושה ותהום הוא מקור השפע:
Et le verset dit : "Et l'obscurité était sur la face de l'abîme, et le souffle d'Elokim planait sur la face des eaux" (Genèse 1,2). Le Nom, béni soit-Il, nous a enseigné des midot (attributs, mesures de conduite) droites, afin d'éveiller les mondes et les midot resplendissantes supérieures : que l'homme s'habitue lui-même à ce principe, "là où est la joie, là soit le tremblement".
Et nous avons expliqué que lorsque le roi montre à son serviteur ses trésors cachés, sa domination, sa puissance, ses palais et ses chambres fermées à clef, alors adviennent à son serviteur la joie et l'allégresse, car il voit les trésors cachés et désirables, et il se réjouit de servir un roi aussi grand ; mais lui advient aussi un tremblement : comment peut-il servir un roi aussi grand ? À plus forte raison, s'il transgresse ses commandements, à Dieu ne plaise, tombent sur lui l'effroi, la crainte et le tremblement.
Et tel est "là où est la joie, là etc." (Berakhot 30b). Lorsqu'il voit dans sa pensée la grandeur du Créateur, béni soit-Il, comment tous les mondes, tous les anges et tous les palais (heikhalot) racontent sa louange et sont tous remplis d'effroi, de crainte et de tremblement, il se trouve que, lorsque le Nom, béni soit-Il, illumine et envoie dans sa pensée cette illumination, alors lui advient la joie de servir le Dieu des dieux ; mais lorsqu'il contemple dans sa pensée la grandeur du Nom, béni soit-Il, alors il y a là du tremblement : devant qui sert-il, devant qui parle-t-il, devant qui est-il assis ?
Et alors sa parole et sa prière sont dans la crainte, dans la révérence et dans la honte. Et de même, lorsque le Nom, béni soit-Il, donne à l'homme un bien : puisqu'il voit que le Nom, béni soit-Il, donne ce bien et que tous les biens viennent du Créateur, béni soit-Il, qu'il pense en son esprit : puisque le grand roi le regarde et lui fait du bien, l'homme doit se revêtir de tremblement, corriger ses actes, avoir honte de ses actes et se revêtir de la midda de la honte, puisque le grand roi le regarde et lui fait du bien.
Et telle est la seconde manière d'entendre "la où est la joie, là soit le tremblement". Et le verset dit : "Et l'obscurité sur la face de l'abîme." Car l'abîme (tehom) est appelé source de l'influx (chefa), car l'abîme est la source des eaux, et les eaux font allusion à l'influx ; et l'obscurité, c'est la crainte, comme on le sait.
Et tel est "et l'obscurité sur la face de l'abîme" : qu'il se revête des midot de la crainte et de la honte lorsqu'il contemple la source de l'influx. Et le mot "pnei" (face de) désigne le fait de porter le regard sur une chose, comme l'a écrit le Ramban (Rabbi Moche ben Na'hman, Nahmanide) dans la parachat Yitro, sur le verset (Exode 20,3) "Tu n'auras pas... al panai", vois-y ; comme dans "al panekha yevarkhekha" (en Ta face ils Te béniront).
Et tel est "sur la face de l'abîme" : lorsque le Nom, béni soit-Il, donne influx et bien, alors lui viennent de cela la crainte et la honte ; et l'abîme est la source de l'influx.
ואמר הכתוב ורוח א-להים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב), שירגיל אדם במדה זה שכל מה שהשם יתברך נותן לו הוא ברוב רחמיו וחסדיו לא לפי מעשיו ומים נקרא חסד כנודע. וזהו ורוח א-להים מרחפת על פני המים, כלומר כל מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו הוא רק ברוב רחמיו וחסדיו ורוח א-להים היא השפע הבאה מהבורא יתברך.
מרחפת על פני המים, הוא בא מרוב חסדיו ומים הוא חסד. וכשירגיל האדם במדה זו אז הוא מדבק את עצמו במדות האין והענוה ויהיה מרכבה לעולמות העליונים והמצוחצחין המרומזין באת השמים שבארנו לעיל ודוק היטב:
Et le verset dit : "Et le souffle d'Elokim planait sur la face des eaux" (Genèse 1,2) : que l'homme s'habitue à cette midda, à savoir que tout ce que le Nom, béni soit-Il, lui donne, c'est par l'abondance de ses miséricordes et de ses bontés (hassadim), et non selon ses actes ; et l'eau est appelée 'hessed (bonté, bienveillance), comme on le sait. Et tel est "et le souffle d'Elokim planait sur la face des eaux", c'est-à-dire : tout ce que le Saint, béni soit-Il, lui donne n'est que par l'abondance de ses miséricordes et de ses bontés ; et "le souffle d'Elokim" (roua'h Elokim), c'est l'influx qui vient du Créateur, béni soit-Il.
"Planait sur la face des eaux" : cela vient de l'abondance de ses bontés, et l'eau, c'est le 'hessed. Et lorsque l'homme s'habitue à cette midda, alors il s'attache aux midot du ayin (le néant, l'annulation de soi devant le divin) et de l'humilité, et il devient un char (merkava) pour les mondes supérieurs et resplendissants auxquels fait allusion le mot את de "et ha-chamayim", comme nous l'avons expliqué plus haut.
Et comprends bien.
ברש"י, אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל התודה אלא מהחודש הזה לכם. מה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו האומות לישראל לסטים אתם וכו'.
ונראה לפרש, דהנה באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא וכל דבר שיש בעולם יש בו אותיות התורה ונצוצות קדושות המתלבשות שם ואדם כלול מרמ"ח אברים כנגדם יש רמ"ח מצות עשה ושס"ה גידים כנגדם יש שס"ה מצות לא תעשה והם החיות של האברים והגידים והארץ יש לה גם כן רמ"ח אברים שיש לה לב הארץ ופי הארץ ועין הארץ וכו', ובה יש גם כן חיות של מצות וכשאדם עושה מצות אזי כל הארץ שלו. ולפיכך בזה היה כובש יהושע שבעה ארצות שהוא ידע כל החיות של כל עיר ועיר והמצוה השייכה לה והיה מקיים אותה לפיכך כבש כולם.
וזה שאמר רבי יצחק שמפני זה התחיל התורה בבראשית מפני כח מעשיו הגיד לעמו, היינו הכח של כל דבר ודבר והחיות דהיינו המצות, שאם יאמרו לישראל לסטים אתם שכבשתם את וכו', הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו דהיינו ישראל שהם מקיימים המצות של כל דבר ודבר שהם החיות של כל דבר ודבר שהקדוש ברוך הוא הגיד לעמו הכח של כל דבר ודבר דהיינו המצות וזה כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. והלואי שהשם יתברך יתן לנו לב טהור לידע המצוה של כל דבר ודבר אמן ודוק:
Dans Rachi (Rabbi Chelomo Its'haki) : Rabbi Its'hak a dit : la Torah n'aurait dû commencer qu'à partir de "Ce mois-ci sera pour vous" (Exode 12,2). Quelle raison a-t-elle donc eue de commencer par "Berechit" ?
Parce que "la force de ses œuvres, Il l'a racontée à son peuple, pour leur donner l'héritage des nations" (Psaumes 111,6) : car si les nations disent à Israël "vous êtes des brigands", etc. Et il apparaît qu'il faut l'expliquer ainsi.
Voici : c'est par la Torah que le Saint, béni soit-Il, a créé le monde, et toute chose qui existe dans le monde contient des lettres de la Torah et des étincelles saintes qui s'y revêtent. Et l'homme est composé de 248 membres (רמ"ח), auxquels correspondent 248 mitsvot positives, et de 365 nerfs (שס"ה), auxquels correspondent 365 mitsvot négatives ; et ce sont là la vitalité des membres et des nerfs.
Et la terre possède elle aussi 248 membres, car elle a un cœur de la terre, une bouche de la terre, un œil de la terre, etc. ; et elle contient elle aussi la vitalité des mitsvot. Et lorsque l'homme accomplit les mitsvot, alors toute la terre est à lui.
C'est pour cette raison que Yehochoua (Josue) conquit sept terres : il connaissait toute la vitalité de chaque ville et la mitsva qui lui correspondait, et il l'accomplissait ; c'est pourquoi il les conquit toutes. Et c'est ce que dit Rabbi Its'hak : c'est pour cela que la Torah a commencé par "Berechit", à cause de "la force de ses œuvres, Il l'a racontée à son peuple", c'est-à-dire la force de chaque chose et sa vitalité, autrement dit les mitsvot ; car si l'on dit à Israël "vous êtes des brigands, car vous avez conquis...", etc., ils leur répondent : toute la terre appartient au Saint, béni soit-Il ; c'est Lui qui l'a créée et qui l'a donnée à celui qui est droit à ses yeux, c'est-à-dire à Israël, qui accomplissent les mitsvot de chaque chose, lesquelles sont la vitalité de chaque chose ; car le Saint, béni soit-Il, a raconté à son peuple la force de chaque chose, c'est-à-dire les mitsvot.
Et tel est "la force de ses œuvres, Il l'a racontée à son peuple, pour leur donner l'héritage des nations". Et plaise au Ciel que le Nom, béni soit-Il, nous donne un cœur pur pour connaître la mitsva de chaque chose, amen.
Et comprends bien.
רבותינו זכרונם לברכה אמרו במדרש (בראשית רבה ג) על פסוק ויקרא א-להים לאור יום (בראשית א, ה), אלו מעשיהם של צדיקים. ולחושך קרא לילה, אלו מעשיהם של רשעים באיזה מהן חפץ יותר תלמוד לומר וירא א-להים את האור כי טוב.
ולכאורה יפלא דמאי מספקא להו באיזה מהן חפץ יותר. ויבוא בשום לב על דברי קדשם שלא אמרו אור אלו צדיקים וחושך אלו רשעים, אלא שאמרו אלו מעשיהם.
דמבואר ברבינו יונה על משנה דבפרק ט' משנה ה' דברכות בכל לבבך, בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, דהאיך אדם עובד ביצר הרע הוא כך דמדת יצר טוב הוא לאהוב שלום ולרדוף שלום לקרב את ישראל בטוב ובנעימות לעבודתו יתברך. ומדת היצר הרע הוא כעס ושנאה.
הרשע פועל בשנאה זו וכעסו לעשות נגד רצון קונו לשנוא ולכעוס על עובדי ה'. אמנם הצדיק במדת היצר הרע גופא עובד את ה' לשנוא ולכעוס על עוברי רצונו יתברך וזהו בשני יצריך עד כאן דבריו ז"ל.
ולפי זה יבואר ויקרא א-להים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים, שמדתם רק טוב לקרב את ישראל בתוכחת מוסר אמרי נועם המתקבלין על הלב שיעזוב רשע דרכו. ולחושך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים, פירוש לא שהרשעים גופם שבהם אין להם חפץ רק מעשיהם שלהם ראה שמעשיהם כעס ושנאה והם פועלים רעה בזה והשם יתברך ראה אותם, כי במעשיהם אלו יכולים לעבוד השם יתברך לשבר מלתעות עמל ובעל כרחו הרשע לשוב בעשותו בהם נקמה שישפילם עד עפר ואז מתחרטים ואומרים אלכה ואשובה.
וכיון שבשני המדות של צדיקים ושל רשעים יכולים לעבוד את השם יתברך לזה שפיר קאמר באיזה מהן חפץ יותר, ואמרו אף על פי כן חפץ יותר במעשיהם של צדיקים שיקרבו כל העולם כולו לעבוד את הבורא על ידי דברי נועם וישוב לבם לעבודתו ולא על ידי כעס. לזה אמר וירא א-להים את האור כי טוב אלו מעשיהם של צדיקים, להתנהג בטוב.
ואמר הכתוב הטעם כי טוב, כי דרכו ומדתו של השם יתברך הוא טוב וחפץ שהכל יקרבו אליו על ידי טוב כמאמר הכתוב דרכיה דרכי נועם:
Nos maîtres, de mémoire bénie, ont dit dans le Midrach (Berechit Rabba 3) sur le verset "Et Elokim appela la lumière jour" (Genèse 1,5) : ce sont les actes des justes. "Et l'obscurité, Il l'appela nuit" : ce sont les actes des méchants.
Lesquels des deux désire-t-Il davantage ? L'enseignement dit : "Et Elokim vit que la lumière était bonne." À première vue, cela étonne : quel doute pouvaient-ils avoir sur celui des deux qu'Il désire davantage ?
Et cela s'éclaire si l'on prête attention à leurs saintes paroles : ils n'ont pas dit "la lumière, ce sont les justes, et l'obscurité, ce sont les méchants", mais ils ont dit "ce sont leurs actes". Car il est expliqué dans Rabbenou Yona, sur la michna du chapitre 9, michna 5 de Berakhot, a propos de "de tout ton cœur" : "avec tes deux penchants, avec le bon penchant (yetser tov) et avec le mauvais penchant (yetser hara)".
Comment l'homme sert-il avec le mauvais penchant ? Ainsi : la midda du bon penchant est d'aimer la paix et de poursuivre la paix, de rapprocher Israël avec bonté et douceur du service divin ; et la midda du mauvais penchant est la colère et la haine.
Le méchant agit avec cette haine et avec sa colère pour faire contre la volonté de son Créateur, pour haïr ceux qui servent ה' et se mettre en colère contre eux. Mais le juste, avec la midda du mauvais penchant elle-même, sert ה' : il hait ceux qui transgressent sa volonté, béni soit-Il, et se met en colère contre eux ; et tel est "avec tes deux penchants".
Fin de ses paroles, de mémoire bénie. Selon cela s'explique : "Et Elokim appela la lumière jour, ce sont les actes des justes", car leur midda n'est que le bien, rapprocher Israël par des reproches de morale et des paroles agréables qui sont reçues par le cœur, afin que le méchant abandonne sa voie.
"Et l'obscurité, Il l'appela nuit, ce sont les actes des méchants" : cela signifie que ce ne sont pas les méchants eux-mêmes qu'Il ne désire pas, mais seulement leurs actes ; Il a vu que leurs actes sont colère et haine et qu'ils font le mal par là, et le Nom, béni soit-Il, les a vus, car par ces actes mêmes on peut servir le Nom, béni soit-Il, en brisant les mâchoires de l'iniquité ; et le méchant est contraint malgré lui de revenir, lorsqu'on exerce sur eux la vengeance qui les abaisse jusqu'à la poussière, et alors ils se repentent et disent : "j'irai et je reviendrai". Et puisque par les deux midot, celle des justes et celle des méchants, on peut servir le Nom, béni soit-Il, c'est à bon droit qu'ils ont dit : "lesquels des deux désire-t-Il davantage ?" Et ils ont dit : malgré tout, Il désire davantage les actes des justes, qui rapprochent le monde entier du service du Créateur par des paroles agréables, en sorte que leur cœur revienne à son service, et non par la colère.
C'est pourquoi il est dit : "Et Elokim vit que la lumière était bonne" : ce sont les actes des justes, se conduire avec bonté. Et le verset en donne la raison, "car elle était bonne", car la voie et la midda du Nom, béni soit-Il, sont le bien, et Il désire que tous se rapprochent de Lui par le bien, selon la parole du verset : "ses voies sont des voies agréables" (Proverbes 3,17).
בפסוק ויכולו השמים והארץ (בראשית ב, א). הכלל כי קודם שברא הקדוש ברוך הוא העולם לא היה רק האין סוף שהוא למעלה מהשגה ושמים והארץ באו לבחינה שהוא כללות הכל.
וזהו ויכולו השמים והארץ, שבאו השמים וארץ למדריגה כללות דהיינו לדבר שכולל הכל:
Sur le verset "Et furent achevés les cieux et la terre" (Genèse 2,1). Le principe est qu'avant que le Saint, béni soit-Il, ne créât le monde, il n'y avait que l'Ein Sof (l'Infini), qui est au-dessus de toute appréhension ; et les cieux et la terre sont venus à un aspect (be'hina) qui est la totalité du tout.
Et tel est "et furent achevés (va-yekhoulou) les cieux et la terre" : les cieux et la terre sont venus au degré de la généralité (kelalout, même racine que va-yekhoulou), c'est-à-dire à la chose qui inclut tout.
כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא א-להים לעשות (בראשית ב, ג). רצה לומר על פי המבואר בספרי קודש, דאדם גם שהוא בארץ על ידי מעשיו זוכה להתהלך כל ימי חייו בעולמות העליונים ובפרט בשבת קודש שקדושת שבת כל כך גדול שאדם מדבק עצמו בקדושה עליונה נמצא בשבת חוזר האדם לשרשו.
וזהו כי בו שבת, שבת הוא מלשון חזרה. מכל מלאכתו אשר ברא א-להים לעשות, לעשות דייקא שגם מלאכה שברא בעולם עשיה דהוא האדם בשבת חוזר לעולמות עליונים במחשבתו מרוב בהירות וקדושת שבת:
"Car en lui Il a chômé de toute son œuvre qu'Elokim avait créée pour faire" (Genèse 2,3). Il veut dire, selon ce qui est expliqué dans les livres saints, que l'homme, bien qu'il soit sur la terre, mérite par ses actes de marcher tous les jours de sa vie dans les mondes supérieurs, et particulièrement le saint Chabbat, car la sainteté du Chabbat est si grande que l'homme s'attache à la sainteté supérieure ; il se trouve donc que le Chabbat l'homme retourne à sa racine.
Et tel est "car en lui Il a chômé (chavat)" : chavat est de la langue du retour (chiva). "De toute son œuvre qu'Elokim avait créée pour faire" : "pour faire" (laassot) est précis, car même l'œuvre qu'Il a créée dans le monde de Assia (le monde de l'action, le plus bas des mondes), à savoir l'homme, retourne le Chabbat aux mondes supérieurs par sa pensée, en raison de l'abondante clarté et de la sainteté du Chabbat.
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב, ד). פירוש זה תכלית של בריאת שמים וארץ דתולדה הוא לשון תכלית הדבר.
ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים, פירוש כשיעשה ה' לעתיד ארץ ושמים שהארץ יהיה קודם לשמים וזהו תכלית הבריאה שהעליונים יקבלו ממעשי התחתונים. וזהו הודו על ארץ ושמים (תהלים קמח, יג).
פירוש הודו של השם יתברך הוא על ארץ ושמים כשארץ קודם לשמים שהעליונים מקבלים מתחתונים והבן:
"Voici les engendrements des cieux et de la terre lorsqu'ils furent créés" (Genèse 2,4). L'explication : ceci est la finalité de la création des cieux et de la terre, car "toldot" (engendrements) a le sens de finalité (takhlit) de la chose.
"Au jour où ה' Elokim fit terre et cieux" : l'explication est que, lorsque ה' fera dans l'avenir terre et cieux, la terre précédera les cieux ; et telle est la finalité de la création, que les êtres d'en haut reçoivent des actes des êtres d'en bas. Et tel est "sa splendeur est sur terre et cieux" (Psaumes 148,13) : l'explication est que la splendeur du Nom, béni soit-Il, est sur terre et cieux, lorsque la terre précède les cieux, car les êtres d'en haut reçoivent des êtres d'en bas.
Et comprends.
או יאמר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וכו'. וכל שיח השדה טרם וכו' וכל עשב השדה טרם יצמח ואדם אין וכו'.
יבואר על פי פירוש הפסוק (בראשית לח, כז-ל) ויהי בעת לדתה ויתן יד ותקח המילדת ותקשור על ידו שני ויהי כמשיב ידו וכו'. ואחרי כן יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ כו'.
ואחר יצא אחיו ותקרא שמו זרח. כי הרמב"ן הקדוש כתב בפירושו על התורה בשם ר' נחוניא בן הקנה שפרץ מרומז על הלבנה וזרח מרומז על החמה.
יראה להבין, כי הנה כל העולמות מקבלים בכל רגע שפע וחיות מאת הבורא ברוך הוא והאדם הוא מעורר השפע להשפיע לכל העולמות וכשאדם רוצה לעורר שפע חדשה על כל העולמות צריך לדבק עצמו באין והוא המדריגה אשר לא יצמצם כלל בעולמות וכשהאדם הוא בטל במציאות ומדבק מחשבתו באין כביכול אחר כך בא השפע חדשה על כל העולמות אשר לא היה עדיין. ועל ידי היראה שיש לו לאדם מהבורא מחמת גודל יראת הבורא ברוך הוא בטל במציאות ומדבק עצמו באין כביכול ואחר כך השפע בא על כל העולמות ממולא כל הטובה.
וזהו הרמז בפסוק אלה תולדות כו', כשאתה רוצה לחדש על העולמות שפע חדשה ולהביא שפע חדשה אשר עדיין לא היה. וכל שיח השדה כו' וכל עשב השדה טרם יצמח, הרמז שצריך לדבק כל חיותו של העולם באין שהוא למעלה מן העולמות.
וזהו טרם, כלומר שלא נצמצם עדיין בהעולמות ודבוקים באין הנקרא היולי. ומפרש הפסוק על ידי מי יוכל לחדש השפע בעולמות ואדם אין לעבוד, כלומר שאדם ידבק עצמו באין:
Ou bien on peut dire : "Voici les engendrements des cieux et de la terre lorsqu'ils furent créés", etc., "et tout arbuste des champs n'était pas encore", etc., "et toute herbe des champs n'avait pas encore germé, et il n'y avait pas d'homme", etc. Cela s'expliquera d'après l'explication du verset (Genèse 38,27-30) : "Et il arriva au temps de son enfantement... et il donna une main, et la sage-femme la prit et noua sur sa main un fil écarlate ; et il arriva, comme il retirait sa main", etc., "et ensuite sortit son frère, et elle dit : quelle brèche as-tu faite pour toi, une brèche !", etc., "et ensuite sortit son frère... et elle l'appela du nom de Zera'h".
Car le saint Ramban a écrit dans son commentaire sur la Torah, au nom de Rabbi Né'hounia ben Hakana, que Perets fait allusion à la lune et Zera'h fait allusion au soleil. Il faut bien comprendre : voici, tous les mondes reçoivent à chaque instant influx et vitalité du Créateur, béni soit-Il, et c'est l'homme qui éveille l'influx pour qu'il se déverse sur tous les mondes.
Et lorsque l'homme veut éveiller un influx nouveau sur tous les mondes, il doit s'attacher au ayin, qui est le degré où il n'y a aucune contraction (tsimtsoum) dans les mondes ; et lorsque l'homme est annulé dans son existence et attache sa pensée au ayin, pour ainsi dire, alors vient ensuite sur tous les mondes un influx nouveau qui n'existait pas encore. Et c'est par la crainte que l'homme a du Créateur, à cause de la grandeur de la crainte du Créateur, béni soit-Il, qu'il est annulé dans son existence et s'attache au ayin, pour ainsi dire ; et ensuite l'influx vient sur tous les mondes, rempli de tout le bien.
Et telle est l'allusion du verset "Voici les engendrements", etc. : lorsque tu veux renouveler sur les mondes un influx nouveau et faire venir un influx nouveau qui n'existait pas encore. "Et tout arbuste des champs", etc., "et toute herbe des champs n'avait pas encore germé" : l'allusion est qu'il faut attacher toute la vitalité du monde au ayin, qui est au-dessus des mondes.
Et tel est "terem" (pas encore), c'est-à-dire que cela ne s'est pas encore contracté dans les mondes et que tout demeure attaché au ayin, appelé hiouli (la matière première indifférenciée, sans forme). Et le verset explique par qui l'on peut renouveler l'influx dans les mondes : "et il n'y avait pas d'homme pour travailler" (ve-adam ayin la'avod), c'est-à-dire que l'homme doit s'attacher lui-même au ayin.
ובזה יבואר הפסוק ויהי בעת לדתה ויתן יד (בראשית לח, כח), כי באמת בכל יום ויום מגיע לאדם התעוררות מאת הבורא ברוך הוא כדאמרינן בגמרא בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב שובו בנים, והוא אתערותא על יראת הבורא ברוך הוא. ובאמת התעוררות הוא רק על רגע אחד ואחר כך הולך התעוררות והוא בסוד מטי ולא מטי.
אבל האדם בשעה שמגיע התעוררות צריך לאחוז בה ולדבק עצמו בה בכל כחו, דהיינו לעשות תיכף ומיד איזה מצוה היינו צדקה או תורה ובזה מתקשר בה וכמו שהיה בעת שבא אליו התעוררות זה ואפילו כשהוא בין אנשים יתנהג ככה שלא ישיח שיחה בטילה ושיחות אסורים אפילו כשהוא עכשיו בחושך ואין לו זה התעוררות היראה כאשר ביארנו על מאמר חכמינו ז"ל (ברכות סד.) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ואז כשיתנהג כך אחר כך בא לו עוד הפעם זה היראה עם יותר רוממות ושוב אינה הולכת ממנו, כי בתחילה היה בסוד והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) ועתה על ידי זה יהיה דבוק בה שאחר כך ליום מחר כשיגיע אליו התעוררות יהיה דבוק בה, ושוב יורה לנו הדרך כשידבק עצמו בה פעם ראשון נמצא התעוררות היראה מגיע לאדם מהבורא ברוך הוא והאדם מעצמו צריך להכין לזה ולפרוץ כל הגדרים וכל המסכים אשר ימנע אותו חס ושלום לדבק עצמו בהתעוררות יראת הבורא ברוך הוא אשר מגיע אליו בכל יום:
Par là s'explique le verset "Et il arriva au temps de son enfantement, et il donna une main" (Genèse 38,28). Car en vérité, chaque jour advient à l'homme un éveil de la part du Créateur, béni soit-Il, comme nous le disons dans la Guemara : chaque jour une voix céleste (bat kol) sort du mont Horeb et proclame "revenez, fils !" ; et c'est un éveil à la crainte du Créateur, béni soit-Il.
Et en vérité cet éveil ne dure qu'un seul instant, après quoi l'éveil s'en va, et cela relève du secret de "mati ve-lo mati" (il atteint et il n'atteint pas). Mais l'homme, à l'heure où l'éveil lui advient, doit le saisir et s'y attacher de toute sa force, c'est-à-dire accomplir aussitôt et sur-le-champ quelque mitsva, à savoir la tsedaka ou la Torah ; par là il s'y relie et demeure tel qu'il était à l'heure où cet éveil lui est venu.
Et même lorsqu'il se trouve parmi les gens, qu'il se conduise ainsi, sans tenir de propos oiseux ni de conversations interdites, même lorsqu'il est maintenant dans l'obscurité et qu'il n'a pas cet éveil de la crainte, comme nous l'avons expliqué sur la parole de nos sages, de mémoire bénie (Berakhot 64a) : "les talmide 'hakhamim (les érudits de la Torah) multiplient la paix dans le monde". Et alors, lorsqu'il se conduira ainsi, cette crainte lui reviendra encore une fois, avec plus d'élévation, et elle ne s'en ira plus de lui ; car au début il était dans le secret de "et les hayot allaient et venaient" (Ezechiel 1,14), et maintenant, par cela, il y sera attaché, de sorte que le lendemain, lorsque l'éveil lui adviendra, il y sera attaché.
Et de nouveau cela nous montre la voie : qu'il s'y attache dès la première fois. Il se trouve donc que l'éveil de la crainte advient à l'homme de la part du Créateur, béni soit-Il, et que l'homme, de lui-même, doit s'y préparer et briser toutes les barrières et tous les écrans (massakhim) qui l'empêchent, à Dieu ne plaise, de s'attacher à l'éveil de la crainte du Créateur, béni soit-Il, qui lui advient chaque jour.
וזהו הרמז בפסוק ויתן יד, כי יד מרומז על התעוררות דלעילא המגיע לאדם. וזהו הרמז ותקשור על ידו שני, רמז לקשר עצמו התעוררות הנקרא יד כמו שכתבתי בשם הרמב"ן.
ואחר יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ, הרומז שצריך אדם להתאמץ ולפרוץ גדרים והמסכים הגשמיות מעצמו המונעים אותו חס ושלום מזה. ואחר יצא אחיו ותקרא שמו זרח, כיון שמקשר ומדבק עצמו ביראת ה' ופורץ כל הגדרים והמסכים אז זורח עליו יראת ה' הבורא ברוך הוא ומורה לו הדרך הטוב וזהו ותקרא שמו זרח.
ובזה נבין מה שכתב הרמב"ן כי פרץ רמז על הלבנה וזרח רמז על החמה. ומה שהתעוררות העליון נקרא יד משום שהוא מושך את האדם לעבודתו, וגם שבא מחמת שהשם יתברך אוהב את האדם וחסד נקרא יד והבן:
Et telle est l'allusion du verset "et il donna une main" : car la main (yad) fait allusion à l'éveil d'en haut (itarouta di-le'ila) qui advient à l'homme. Et telle est l'allusion de "et elle noua sur sa main un fil écarlate" : allusion au fait de se lier soi-même à l'éveil appelé "main", comme je l'ai écrit au nom du Ramban.
"Et ensuite sortit son frère, et elle dit : quelle brèche as-tu faite pour toi, une brèche !" : cela indique que l'homme doit se forcer et briser les barrières et les écrans de la matérialité qui viennent de lui-même et qui l'en empêchent, à Dieu ne plaise. "Et ensuite sortit son frère, et elle l'appela du nom de Zera'h" : puisqu'il se lie et s'attache à la crainte de ה' et brise toutes les barrières et tous les écrans, alors la crainte de ה', le Créateur béni soit-Il, se lève et brille sur lui (zorea'h) et lui montre la bonne voie ; et tel est "et elle l'appela du nom de Zera'h".
Et par là nous comprendrons ce qu'a écrit le Ramban, que Perets fait allusion à la lune et Zera'h fait allusion au soleil. Et si l'éveil supérieur est appelé "main", c'est parce qu'il attire l'homme vers son service, et aussi parce qu'il vient de ce que le Nom, béni soit-Il, aime l'homme, et le 'hessed est appelé "main".
Et comprends.