« Et il craignit et dit : que ce lieu est terrible » (Berechit 28,17). Pour le Chla, il convient à l’homme de se tenir dans les lieux honorables avec crainte et révérence et un surplus de sainteté, et que la crainte du Ciel (mora chamayim) soit sur lui en parole, en pensée et en acte. Celui qui tient une conversation profane (si'hat 'houlin) dans la maison d’étude ou dans la synagogue, même pas au moment de l’étude et pas au moment de la prière, écarte de lui la crainte du Ciel, et c’est un interdit qui s’ajoute à l’interdit de la conversation profane.
Aussi : il ne convient pas d’être précipité vers la richesse, le nécessaire suffit comme Yaakov ; par le mérite de la Torah Israël sortira de l’exil ; s’éloigner de sa femme nidda, dont l’impureté se compare à l’idolâtrie.
ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה (בראשית כח, יז). ראוי לאדם שיעמוד במקומות הנכבדים באימה וביראה ובתוספות קדושה, ויהיה מורא שמים עליו בדבור ובמחשבה ובמעשה.
על כן המספר שיחת חולין בבית המדרש או בבית הכנסת אף שלא בשעת לימוד ושלא בשעת תפלה מסלק מורא שמים מעליו, והוא איסור מוסיף על איסור של שיחת חולין:
"Et il craignit et dit: que ce lieu est terrible" (Genèse 28,17). Il convient à l'homme de se tenir dans les lieux honorables avec crainte et révérence et avec un surplus de sainteté, et que la crainte du Ciel (mora shamayim) soit sur lui en parole et en pensée et en acte.
C'est pourquoi celui qui tient une conversation profane (sihat hulin) dans la maison d'étude (beit ha-midrach) ou dans la synagogue, même pas au moment de l'étude et pas au moment de la prière, écarte de lui la crainte du Ciel, et c'est un interdit qui s'ajoute à l'interdit de la conversation profane:
ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (שם כח, כ). אין ראוי לאדם שיהיה בהול להון, אבל יספיק לו ההכרחיי.
הלא תראה שיעקב אבינו לא שאל כי אם ההכרחי והוא לחם לאכול ובגד ללבוש:
"Et Il me donnera du pain à manger et un vêtement à revêtir" (ibid. 28,20).
Il ne convient pas à l'homme d'être précipité vers la richesse, mais que le nécessaire lui suffise. Ne vois-tu pas que Yaakov notre père n'a demandé que le nécessaire, et c'est le pain à manger et le vêtement à revêtir:
ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם (שם כט, ד). ראוי לאדם שיהיו דבריו עם הבריות בנחת ובדברי כבוד, הנה יעקב קרא אותם אחים:
"Et Yaakov leur dit: mes frères, d'où êtes-vous" (ibid. 29,4).
Il convient à l'homme que ses paroles avec les créatures soient avec douceur et en paroles d'honneur; voici, Yaakov les a appelés frères:
לא עת האסף המקנה (שם כט, ז). ראוי לאדם שישתדל להיישיר האנשים אל הטוב בדרך מוסר ובענוה:
"Ce n'est pas le temps de rassembler le bétail" (ibid. 29,7).
Il convient à l'homme de s'efforcer de diriger les hommes vers le bien par voie de moussar (morale) et avec humilité:
בזוהר פרשת ואתחנן (ח"ג ער, א), הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה וגו'. האי קרא אוקמוה, דכד ישראל יתערון תשובה לקמיה קב"ה, בזכות אורייתא יתובון לארעא קדישא, ויתכנשין מן גלותא.
דהא ודאי יומא חד יהא גלותא לישראל ולא יתיר. הדא הוא דכתיב (איכה א, יג), נתנני שוממה כל היום דוה.
ואי לא יתיבון, קב"ה אמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה בלא זכות ובלא עובדין דכשרן. אבל אסותא חד לכו השקו הצאן, אשתדלו באורייתא דאתשקיין מימי אורייתא, ולכו רעו לאתר דנייחא לאתר טבא וכסופא דאחסנתיכון:
Dans le Zohar, paracha Vaethanan (III, 270a): "Voici, le jour est encore grand, ce n'est pas le temps de rassembler le bétail" etc. Ce verset, ils l'ont établi: lorsque Israël se lèveront en techouva (repentir) devant le Saint, béni soit-Il (haKadosh baroukh Hou), par le mérite de l'Oraita (Torah) ils retourneront à la terre sainte, et ils seront rassemblés de l'exil.
Car certainement un seul jour sera l'exil pour Israël et pas plus. C'est ce qui est écrit (Lamentations 1,13): "Il m'a rendue désolée, tout le jour malade".
Et s'ils ne reviennent pas, le Saint, béni soit-Il, a dit: "Voici, le jour est encore grand, ce n'est pas le temps de rassembler le bétail", sans mérite et sans actes convenables. Mais il y a un remède pour vous: "abreuvez le troupeau", efforcez-vous dans l'Oraita, car ils sont abreuvés des eaux de l'Oraita, "et allez paître" vers un lieu de repos, vers un bon lieu et désiré de votre héritage:
דבר אחר הן עוד היום גדול, דא הוא יום דאקרי (עי' ישעיה כב, ה) יום מהומה ומבוכה, דבההוא יום אתחריב כי מקדשא ונפלו ישראל בגלותא, ומן קדם עובדין בישין ההוא יומא אתמשיך ואתרבי, הדא הוא דכתיב הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, בגין דאינון משבי ליב לההוא יומא. השקו הצאן, כמה דאתמר במילי דאורייתא, דהא בזכותא דאורייתא יפקון ישראל מן גלותא.
ישראל מאי קא אמרי, ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים, עד דיתכנשו כל שאר יומין עלאין:
Davar aher (autre interprétation): "Voici, le jour est encore grand", c'est le jour qui est appelé (voir Isaie 22,5) "jour de tumulte et de trouble", car en ce jour le Mikdash (Temple) fut détruit et Israël tombèrent en exil, et à cause d'actes mauvais ce jour-là s'est prolongé et s'est agrandi; c'est ce qui est écrit: "Voici, le jour est encore grand, ce n'est pas le temps de rassembler le bétail", parce qu'eux-mêmes donnent le cœur à ce jour-là. "Abreuvez le troupeau", comme il a été dit dans les paroles de l'Oraita, car par le mérite de l'Oraita Israël sortiront de l'exil.
Israël, que disent-ils? "Et ils dirent: nous ne pourrons jusqu'à ce que soient rassemblés tous les troupeaux", jusqu'à ce que se rassemblent tous les autres jours supérieurs:
וגללו את האבן. ויגנדרון לההוא דינא קשיא דההוא יומא דשלטא על פי הבא"ר ואשתכח ההוא בא"ר בגלותא עמנא.
וכד אתגליא ההוא בא"ר וההוא אבן הלא שלטא עלה, מיד והשקינו הצאן, וזמין קב"ה בסוף יומיא לאהדרא לישראל לארעא קדישא ולאתכנשא לון מן גלותא. ומאן אינון סוף יומיא, ההיא דאיהו אחרית הימים.
בהאי אחרית הימים ישראל סבלו גלותא, הדא הוא דכתיב (דברים ד, ל) והיה כי יבואו כל הדברים האלה והיה באחרית הימים דייקא, והיא כנסת ישראל בגלותא, ועם אחרית הימים דא קבילו עונשא בגלותא. וכדא יעביד קב"ה נוקמין לישראל תדירא, הדא הוא דכתיב (במדבר כד, יד) אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים.
ובכל אתר דא היא, וקודשא בריך הוא זמין לאתבא לה לאתרהא, הדא הוא דכתיב (ישעיה ב, ב), והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון וגו', ודא הוא יום, עד כאן לשונו:
"Et ils rouleront la pierre". Et ils rouleront ce din (jugement) dur de ce jour-là qui domine sur la bouche du be'er (puits), et ce be'er se trouve en exil avec nous.
Et lorsque ce be'er sera révélé et que cette pierre ne dominera plus sur lui, aussitôt "et nous abreuverons le troupeau", et le Saint, béni soit-Il, est destiné, à la fin des jours, à ramener Israël à la terre sainte et à les rassembler de l'exil. Et quels sont la fin des jours?
Celle qui est aharit ha-yamim (la fin des jours). En cette aharit ha-yamim Israël ont souffert l'exil; c'est ce qui est écrit (Deutéronome 4,30): "et il sera, lorsque viendront toutes ces choses, et ce sera à la fin des jours", précisément (dayka), et elle est Kenesset Israël (l'assemblée d'Israël) en exil, et avec cette aharit ha-yamim ils ont reçu le châtiment en exil.
Et alors le Saint, béni soit-Il, fera des vengeances pour Israël constamment; c'est ce qui est écrit (Nombres 24,14): "ce que ce peuple fera à ton peuple à la fin des jours". Et en tout lieu c'est elle, et le Saint, béni soit-Il, est destiné à la ramener à son lieu; c'est ce qui est écrit (Isaie 2,2): "et il sera à la fin des jours, la montagne de la Maison de ה' sera établie" etc., et c'est ce jour.
Jusqu'ici son langage:
וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה וגו' (בראשית לא, ד). אין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו שיכריחם על זה על צד האונס והנצוח, אף כי הוא מושל בהם.
אבל ישתדל לפתות אותם על מה שירצהו בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו לזה מעצמם, כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב, ואעפ"י שהקב"ה ציוה לו שישיב לביתו:
"Et Yaakov envoya et appela Rachel et Leah" etc. (Genèse 31,4).
Il ne convient pas à l'homme, lorsqu'il voudra quelque chose des gens de sa maison, de les y contraindre par voie de contrainte et de victoire, même s'il domine sur eux. Mais qu'il s'efforce de les persuader de ce qu'il voudra au plus possible, afin qu'ils s'éveillent à ceci d'eux-mêmes, car ceci est meilleur que s'ils le font par voie de contrainte et de nécessité.
Vois combien Yaakov a multiplié des paroles avec Rachel et Leah afin qu'elles consentent de bon cœur, et bien que le Saint, béni soit-Il, lui ait ordonné de retourner à sa maison:
כי דרך נשים לי (בראשית לא, לה). וזה לשון הרמב"ן (לא, לה), הנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקים מאוד, כי כן שמן מעולם נידות לריחוק, כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו.
כי ידעו הקדמונים בחכמתן שהבלן מזיק, וגם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים. עוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה.
והיו יושבות בדד באוהל לא יכנוס בו אדם, וכמו שהזכירו רז"ל בברייתא של מסכת נדה תלמיד אסור לשאול בשלומה של נדה. ר' נחמיה אומר, אפילו הדיבור שהוא יוצא מפיה הוא טמא.
אמר ר' יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה, שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות במעשה ידיה. ולכך אמרה רחל ראויה הייתי לקום מפני אדוני לנשק ידיו, אבל דרך נשים לי ולא אוכל להתקרב אליך, וגם לא ללכת באוהל כלל שלא תדרוך אתה עפר רגלי.
והוא החריש ממנה ולא ענה אותה, כי לא היו מספרים עמהם כלל מפני שדבורה טמא, עד כאן לשונו:
"Car la voie des femmes m'est [advenue]" (Genèse 31,35). Et ceci [est] le langage du Ramban (Rabbi Moché ben Nahman) (31,35): le correct à mes yeux, c'est que les niddot (femmes menstruantes) aux jours des anciens étaient fort éloignées, car ainsi on les a nommées de toujours niddot pour l'éloignement, car elles ne s'approchent pas d'un homme et l'on ne parle pas avec lui.
Car les anciens savaient par leur sagesse que leur hevel (souffle) nuit, et aussi du ventre il engendre un opprobre et fait une mauvaise empreinte, comme l'ont expliqué les philosophes. Encore je suis destiné à mentionner leur expérience en ceci.
Et elles étaient assises solitaires dans une tente où un homme n'entrerait pas, et comme l'ont mentionné nos maîtres, de mémoire bénie (Razal), dans une beraita (enseignement tannaitique) du traité Nidda: il est interdit à un disciple de s'enquérir de la paix d'une nidda. R.
Nehemia dit: même la parole qui sort de sa bouche est impure. Dit R.
Yo'hanan: il est interdit à l'homme de marcher derrière la nidda et de fouler sa poussière, car elle est impure comme un mort, ainsi la poussière de la nidda est impure, et il est interdit de jouir de l'œuvre de ses mains. Et c'est pourquoi Rachel a dit: j'étais digne de me lever devant mon seigneur pour baiser ses mains, mais la voie des femmes m'est [advenue] et je ne puis m'approcher de toi, et aussi pas de marcher dans la tente du tout, afin que tu ne foules pas, toi, la poussière de mes pieds.
Et lui se tut d'elle et ne lui répondit pas, car on ne parlait pas avec elles du tout, parce que sa parole est impure. Jusqu'ici son langage:
על כן במאוד מאוד צריך אדם להתרחק מאשתו נדה בכל ריחוק, ולא ימשוך טומאה על עצמו. ראה כמה גדולה טומאת נדה שמקיש עבודה זרה לנדה, כהא דתנן בריש פרק ר"ע (שבת פב, א) אמר ר' עקיבא מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה, שנאמר (ישעיה ל, כב) תזרם כמו דוה כו'.
ואפשר שרחל היתה חושבת זה בלבה כדי שלא יהיה שקר היוצא מפיה, כי היא לא יכלה לקום מחמת התרפים שהיו עבודה זרה של לבן וישבה עליהם ועל זה מטמא כנדה זהו דרך נשים לי, ולבן הבין הדברים כפשוטן:
C'est pourquoi, très très fortement, l'homme doit s'éloigner de sa femme nidda de tout éloignement, et qu'il ne tire pas de tum'a (impureté) sur lui-même. Vois combien grande est la tum'a de la nidda, que l'on compare l'avoda zara (idolâtrie) à la nidda, comme ce qu'on a enseigné au début du chapitre R.
Akiva (Chabbat 82a): dit R. Akiva: d'où [sait-on] que l'avoda zara rend impure par portage comme une nidda?
Comme il est dit (Isaie 30,22): "tu les rejetteras comme une [femme] impure (dava)" etc. Et il est possible que Rachel pensait ceci en son cœur afin qu'il n'y ait pas de mensonge sortant de sa bouche, car elle ne pouvait pas se lever à cause des terafim (idoles domestiques) qui étaient l'avoda zara de Laban et elle s'assit sur eux, et sur ceci [cela] rend impur comme une nidda: ceci est "la voie des femmes m'est [advenue]", et Laban comprit les paroles selon leur sens simple:
נשלם פרשת ויצא, בעזרת את יראיו רוצה
Achevée est la paracha Vayetzei, avec l'aide de Celui qui désire ceux qui Le craignent.